איך בית קפה הפך ללב הפועם של שכונה שלמה? בית הועד בבית הכרם פרק 26

בית הוועד

ברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט, בית הכרם מרגלית השכונות של אפרים שלאין ושל צחי קווטינסקי. והיום אפרים, הבאת לי אורח, וכשנכנס האורח, ופתאום גילינו את כל הקשרים מסביב, זה היה מרגש, אז תכף אנחנו נבין על מה אנחנו מדברים. והיום אנחנו הולכים לשים דגש מעבר לקטע השכונתי שלכם.

אנחנו הולכים לדבר איתו על בית הקפה, בית הקפה שאתם היזמים והמנהלים שלו, בית הקפה הקהילתי שנמצא בבית אב"ד. ואני חושב שזה הופך להיות מרכז השכונה לאט לאט. אני מודה, עוד לא הייתי, אבל כנראה שאני כבר הולך להיות לקוח קבוע שם, אבל אני פחות בבתי קפה וכאלה.

אבל עדיין אני אגיע. וככה, אפרים, לפני שניתן לו את כל זכות הדיבור והוא יהיה מרכז הפרק הזה, בוא תן לנו קצת רקע על בית אב"ד בכלל ועל מה שקורה שם, ואחר כך ניכנס קצת למשפחה שלו ולבית הקפה. תראה, הסיפור היום זה בית הקפה, בית אב"ד. פחות הסיפור של בית אב"ד, אבל קצת רקע. זה נשאיר לסיכום. מה הקשר בין השניים? למה הם תלויים זה בזה? אבל אתה יודע, אנחנו בימות הקיץ החמים, ואנשים רוצים לצאת ככה בערב, קצת להתאוורר, קצת לבלות, קצת לנשום אוויר טוב.

האוויר בירושלים הוא משובח, האוויר בבית הכרם משובח עוד יותר, יש גם אווירה טובה. זה היה הלוגו של הקייטנות בבית הכרם בשנות המנדט, אוויר ואווירה בבית הכרם. היה בבית הכרם בית קפה מיתולוגי ברחוב החלוץ, שהיה נקרא קפה רימון. ערב אביב. קפה רביב. אפילו אני מדבר, קפה רביב. ולפעמים בסיורים אנשים אומרים לי, אתה יודע, אני מתל אביב לקחתי את החברה שלי על אופנוע לרקוד בקפה רביב, או לשתות בקפה רביב. זה יכולים להגיד לך רק ותיקים מאוד. או נומי-שם שהרחבנו פה, החתונה שלה הייתה בקפה רביב, בגן של קפה רביב. אז זה היה מותג. בית הכרם הייתה על מפת הבילויים. אבל היום כשאתה אומר בית הכרם ואתה אומר בית אב"ד, אנשים ברחבי הארץ לא מתייחסים לבית אב"ד כבניין לשימור. הם מתייחסים לבית הכרם, שכל בית הכרם זה בית הקפה הקהילתי בבית אב"ד.

ולכן יש לנו זכות היום לארח את ליאם, שהוא, אני לא זוכר עוד, חזרתי להם להתארגן להקים את זה, ולגלות להם כל מיני דברים שהיו בדרך, כדי שבאמת הצעירים של בית הכרם, ודיברנו על הצעירים בפודקאסטים הקודמים, שיש לי הערכה רבה על הצעירים של בית הכרם שהם הטורבו בבית הכרם, אז הבמה מצידי שלי היה המבחן. אני חושב רק, לבני שהוא מתחיל, שבעצם האנשים בבית הכרם התחלקו לכאלה שזוכרים את הבניין הזה כגני הילדים השכונתיים. אני הייתי הרי בקומה השנייה אצל ציפי, למטה הייתה מרים, וכל השאר זה מה שיש לנו היום שם, שיש שם את בית הקפה, אז ליאם היקר, ליאם בחר. מי זה ליאם בחר? אז שלום לכולם, לכל המאזינים, תודה על ההזמנה קודם כל. שמי ליאם בחר, אני בן שלושים, יליד השכונה, גדלתי וגודל, עוד אין לנו מדברים בגבעת בית הכרם ארבע, בשיכון שם הארוך. גר שם עם אימא כרגע ועם האחים. אני, כל חיי היו סביב השכונה, כלומר, אני הייתי בגיל שלוש בגן גלית, שזה היה ממש בתחילת רחוב הבניין, אחר כך בגן רימון, שזה היה פה קרוב, גבעת ברמת בית הכרם. אחר כך בית ספר בית הכרם, ואפילו בתיכון באקדמיה למוזיקה, שזה בדיוק בצד השני של בגין. וממש כל הילדות שלי, בלי טיפה, אם זה בדשא או בחוץ, אם זה בכיכר דניה, בגן אביזואר, בגן ביאליק, שכונה ככה מאוד… ילדות בית הכרמית. לגמרי, לגמרי. חיים הקצה ואל אישי ונרמה המקולת, ועודד הספר, ואווירה מה… הוא פשוט מספר את מה שקרה אחרינו רק בשלושים שנה? כן, בדיוק.

כל דור ו… ואתה יודע, אני, מאוד מאוד חשוב לי שתספר לנו, אנחנו הכרנו את אבא, ואני חושב שמגיע לו, מגיע לו שאתה יודע, כשקצת נדבר עליו, אני זוכר את המשבר שהיה פה בשכונה, ובכלל בירושלים, כשהאבא נפטר, אז בוא תספר לנו מי היה אבא. אז אבא ינקי בכר ז"ל. הוא היה יליד ירושלים, אמנם לא בית הכרם, אבל… עוד מהדור של הספרדים, של גירוש ספרד, כלומר, הוא היה דור עשירי או 11, אני 11 או 12, דור בירושלים, מאז הגירוש. הוא אחרי הצבא ככה התחיל להתעסק בענייני הברים, והוא מאוד אהב אנשים, והוא פשוט הקים מקומות, שנהיו איזשהו קונצנזוס ירושלמי כזה, שגם באמת אנשים מתל אביב היו באים לבלות בהם. משהו בהם, הוא כאילו הביא קהילתיות למקומות שלו. הוא היה מגנט. בדיוק, משהו במוזיקה, באווירה. הוא היה מנגן. הוא היה מנגן בגיטרה. כן. הוא כאילו, תמיד אמרנו, הוא גרם לכל בן אדם להרגיש כאילו החבר הכי טוב שלו. זה שהיה לו שקט, אני יכול להגיד לך, אנחנו הכרנו, בזכות הכרות עם אחיך, כן, שהילדים היו, מבט שלי באותה כיתה, היה לו שקט מיוחד כזה, שהיה ממגנט.

אז דיברנו על ינקי, ומי היה סבא, אברהם אגמון? הסבא, בזכותו אנחנו גרים בבניין, בית הכרם, בגבעת בית הכרם הארבע. בשנת שישים ושלוש, הוא קנה שם את הדירה. גם סבתא שלי גרה שם. סבא גם, הוא היה יחסית מוכר, הוא עבד כקונסול בעצם בשגרירות, גם בגרמניה, גם באיטליה, אבל הרבה בארץ גם. והוא היה עדיין מאוד מיוחד. קודם כל הוא הצליח לברוח מהשואה. כל המשפחה שלו נספתה באושוויץ. הוא בגיל עשר הגיע לארץ, והוא גדל בעצם בקיבוץ עין שמן עם שמעון פרס. יש לנו עדיין היום עדיין מכתבים שהוא מזמין אותו לחתונה עם סוניה. ואז הוא לחם עם הבריגדה הבריטית במצרים ובאיטליה. נפצע מאוד קשה. היחיד ששרד מהחדר שלו, שרפו להם שם את כל המחנה. והוא הלך לכל מיני טיפולים מיוחדים שלו, זה רק בלונדון. ואז הוא חזר לארץ, והתחיל את חייו בעבודה בשגרירות. במהירות הוא הגיע גם להיות קונסול. באותה תקופה לא היו מספיק אנשים, אז התקדמו מהר בתפקידים שם. וגם בעצם הרבה מהילדות של אימא שלי בעצם הייתה בבית הכרם בזכותו. מצוין, אז בוא, על אימא טניה תכף נדבר, בגלל שאימא קשורה איתך, שזורה איתך בתוך בית הקפה.

לגמרי. אז אני אשמח אם באמת נעבור לנושא העיקרי, ותספר לנו איך בחור צעיר כמוך, גם עם אימא, איך מחליטים להקים בית קפה קהילתי, ולמה קהילתי, כן? בשכונה. תן לנו קצת את הסיפור של מה שקרה. אז עד היום אני לא יודע באמת להגיד איך עשינו את זה. זה היה משהו פנומנלי שלא קורה בהרבה מקומות, והקרדיט הוא לגמרי לתושבי השכונה, אפרים פה לידי, כי בזכותם זה באמת קרה. למה זה התחיל? היינו ככה חבורת בית הכרם עם החברים שלי, שגדלתי איתם, חלק מהצבא, חלק מהתיכון. אפשר להזכיר שמות, מגיע גם להם קרדיט. מגיע גם להם, סליחה. רון לרמן, גיא ריפקינג, תלל בן לולו, ג'וני אדארי, אחי נועם גירון, וקרן לישינסקי. ואנוכי, אנחנו הוועדה המקימה של בית אב"ד, מה שנקרא. רון לרמן היה יותר פעיל, כמובן, בשכונה, נכון? כן. עכשיו הוא התחיל. כן. וכולנו, שוב, כולנו גדלנו בשכונה, ובילינו את גיל ה-10 בשכונה. קצת אחרי הצבא, עלה איזשהו רעיון של להקים בר שכונתי. כי היו אלה הרבה חבורות שמסיימים צבא, ואומרים, יאללה, בוא נקים בר, ואיפה נעשה, איך נעשה. ההבדל אצלנו היה שמלכתחילה הבנו שאנחנו לא הולכים להקים בר רגיל, או לא בכוונתנו להקים בר רגיל, אלא שזה צריך להיות קואופרטיב. שאת הרעיון קיבלנו מה"ברגלים" בחיפה, בבדגלים, ומה"פאב המפלצת" בקריית יובל. הם ככה שני, אולי הפאבים הראשונים ראשונים, החלוצים שקמו. בוא נשתה איזה שלוק מים. לאט לאט. זה גם התרגשות, זה הכל בסדר. לא, אני בבוקר, יש לי, צריך לשתות הרבה, יש לי… בפודקאסט הבא, נזמין לך בערב. בדיוק, אבא יושב בערב. כן. אז באמת מהם שאבנו את ההשראה, גם ביקשנו מהם את התקנון כדי לראות ככה מה זה, איך עושים, וממש פשוט ברפרוף עברנו, ואמרנו, יאללה, נעשה חוג בית, נזמין ככה כמה אנשים מהשכונה, נראה אם בכלל אנשים רוצים להקים בר, אם זה מעניין אותם. להפתעתנו המאוד גדולה, הגיעו שלושים אנשים, שאנחנו חשבנו שהגיעו שלושה, ארבעה, ואמרו לנו, אנחנו איתכם, מה אתם צריכים? בואו, יאללה, אנחנו רוצים בר שכונתי.

ושם כבר קצת התחלנו להבין שזה לא הולך להיות פאב רגיל, אלא הוא יצטרך גם לתת, החזון יהיה גם בעצם לבנות איזושהי קהילה, שתייצר פלטפורמה תרבותית בשכונה. כי אנשים היו צמאים לאיזושהי פלטפורמה תרבותית, כלומר, השכונה שלנו, בית הכרם, היא מאוד פעילה מבחינה תרבותית, אבל בעיקר, בעיקר לגיל השלישי ולילדים. כלומר, אם זה חוגים של המינהל ומוקד לקשיש. אבל כל גיל הביניים, בין השמונה עשרה לשישים נניח, אין הרבה מה לעשות בשכונה, והם מוצאים את עצמם, צריכים ללכת לעיר או מחוץ לעיר, ואז להוציא אוטו או מונית או לחפש חנייה, וכן, ואין לי כוח ויש לי כוח. ולנו בראש היה איזשהו חזון כזה של לצאת מהבית עם פיג'מה וכפכפים, לרדת לאיזו הופעה טובה, איזו הרצאה מעניינת, לשתות בירה, לשתות קפה, לאכול קצת, לנשנש. בתוך מקום שכולם ככה מכירים את כולם, ויש את החיבוק הזה, יש חיבור בין-דורי, כלומר, שצעירים יכולו לשבת עם קשישים, לעשות אולי איזושהי פעילות, אם נגיד ניצולי שואה, אז חשבנו, שאנשים יכולו ללמוד אצלנו, כל מיני סטודנטים וזה, ובכל זאת אנחנו סביב ארבע אוניברסיטאות סלאש מכללות פה באזור, ופרילנסרים שיכולו לשבת ככה על הווי-פיי בלי שיציקו להם, היו יכולים לשבת בפנים, בחוץ. אז זה היה ככה החזון, זה מה שמכרנו נגיד ככה במרכאות. במקביל פנינו למינהל הקהילתי, כי ידענו שבלעדיהם לא יהיה לנו אישור בירוקרטי, וגם בעצם מקום שאנחנו צריכים את האוצר.

אז בואו אני אגיד שהיוזמה שלהם וההתארגנות היא יוצאת מן הכלל שלהם, ואני אחזור על משפט שאני אומר כמעט בכל פודקאסט, שבבית הכרם, אם אין אני, לי מילא. אז ככה אותם צעירים, לא משנה באיזה גיל, אומרים בבית הכרם, אם אין אני, לי מילא, התארגנו, והתחילו לבחון כל מיני מקומות בבית הכרם, איפה הם יכולים, כי הם גם לא יכולים לשכור מקום בכסף, הם כולה יוצאי צבא. ובאותו זמן, המנהל הקהילתי השתחרר לו השטח שאיפה שהיום בית הקפה, כי פעם שקיבלו את בית אב"ד לטובת השימור, את החלק הזה לא קיבלו מהעירייה, כי היה שם הזכויות של ארגוני עובדות, זוכר את הגן של מרים, עם הסרט שדיברנו? והשטח הזה השתחרר, והמנהל הקהילתי התחיל לפתח בדיקות להקים שם בית קפה, עם אוריינטציה קהילתית, ואפילו הוציא מכרז. ואני נכנסתי לתמונה, לא בגלל שאני מבין לא באוכל ולא בבית קפה, אלא יותר כדי לדאוג, לשמור על הנכס, שלא יתפתו לתת ליזם מסוים, כל מיני תוספות סגירות יפגע בשימור. וככה עקבתי כמו כלב שמירה על המכרז הזה, והמכרז הזה כשל, לא חשוב למה, חבר שלנו, גרשון ירושלמי, הגיש הצעה יוצאת מן הכלל, כי חלק מהפרמטרים היה מה אתה תורם לקהילה. והוא עשה תוכנית קהילתית שלמה, והמכרז לא עבר. ואז הייתה תקופת ביניים. בדיוק הם הגיעו. ואז הם באו בדברים עם המנהל, שהבין שעדיף לתת לצעירים לנסות, מאשר להוציא לעוד מכרז ונאבד את הצעירים.

יפה. אז אתה מדבר על פעילות תרבותית. קודם כל, אתה יודע, מעניין לשמוע מחבר'ה צעירים, ואתה מדבר על חבר'ה שאז הם היו 23, 4, אחרי צבא, שבכלל חושבים על הגיל השלישי או על המאצ'ינג בין כל הגילאים. אז מה הקונספט התרבותי שיצרתם שם? בכלל, תספר לי אולי, מה בכלל קורה בבית הקפה הזה? יפה, אז באמת היה לנו, הקונספט התרבותי היה לנו כל כך בער בנו, שוב, אני חושב שזה באמת בגלל שגדלנו בשכונת בית הכרם, שהיא שכונה קהילתית, אפשר להגיד את זה, קיבוץ בתוך ירושלים. אני חושב שכולם אומרים את זה גם. ידענו שאנחנו רוצים, נגיד את זה אחרת, באותם שנים, כיוצאי צבא, הרגשנו שהשכונה קצת מתמסמסת מבחינה קהילתית, כלומר, היא לא הרגישה לנו קהילתית כמו פעם, לא ידענו גם להגיד למה, פשוט הרגשנו את זה. והעניין שלנו היה להחזיר איזשהו מקום, לב פועם שייתן את התחושה הזאת חזרה באותו מקום שאנשים יגיעו אליו. וידענו שנצטרך לחלוק את החבילה הקהילתית התרבותית, בעצם עם כל האנשים בשכונה, והשכונה שלנו היא מאוד רב-גילית, יש פה משפחות צעירות, לקשישים, לחבר'ה צעירים. יש פה מה קורה. בדיוק. ידענו שנצטרך, מה זה ידענו? רצינו לחלוק את זה עם כולם, כלומר, זה היה הקונספט – בית, קהילתי, פלטפורמה תרבותית לכל הגילים, מכל הגילים, שיבואו ופשוט ירגישו בבית. זה ה… אז מה יש שם בבית הקפה? מה… אנחנו באים, בואו נתחיל, מבחינת מזון, מה זה? זה לשתות בירות, או שגם לאכול. כן. ואחר כך נדבר גם על מה קורה בתרבות. אז באמת, עם השנים, קצת גדלנו.

היום אפשר למצוא אותנו פתוחים ממש מהבוקר, מתשע בבוקר כבר דלתות פתוחות, עד 11 בלילה. התפריט היום הוא יחסית עשיר, כלומר, עדיין הראשוני שלנו הוא מזנון, כי זה מה שיכולנו להוציא. יחד עם זאת, אנחנו כן מצליחים להוציא ארוחות בוקר ופסטות וכריכים ושקשוקה וסלטים ופיצות, ויש לנו מאפים ו… יש מקרה רגלידות ושתייה קלה ומכונת קפה. ממש, כאילו, רוב האנשים שלא יודעים שהבית קפה הוא קואופרטיבי, לא הבינו שהוא קואופרטיבי. כלומר, אם לא הגידו להם, הם לא ידעו את זה. חוץ מזה שאנחנו בשירות עצמי, אז אין מלצרים, אולי זה ייראה קצת שונה. אבל זה גם מה שאנחנו אוהבים, שאנשים באים לקופה, קודם כל להגיד לי בוקר טוב, מה נשמע, קצת לשמוע מה קורה, זה חלק מהקונספט. כלומר, בקורונה, בתחילת דרכנו כן היה לנו מלצרים וברמנים והכול, ובקורונה, באין ברירה, שינינו את זה לשירות עצמי. ומשם, מעבר שהחלטנו שזה הדבר הטוב מבחינה כלכלית, אנשים אהבו את זה באמת, כי הם אמרו, יופי, זה כיף לבוא כל בוקר, לראות את הפנים, להגיד שלום למי שאני מכיר.

והיום, כשאתם יותר מוכרים, אתם בתפוסה כזאת שממלאה את כל המקום? כן, אז רוב הימים אנחנו בתפוסה מאוד טובה, מאוד מלאה. הרוב המוחלט גם של הקליינטים זה קליינטים קבועים. כלומר, יש בבוקר את חבורת הפרילנסרים, האמהות והאבות של השכונה, יש לנו בדרך כלל במקביל שניים-שלושה פרלמנטים בחוץ, זה הבריאות. יש לנו פרלמנט כלכלי, פרלמנט גרמנית, פרלמנט ספרדית, פרלמנט… זה בשיתוף פעולה עם אוסנת. כן, עם אוסנת ועם המינהל, חלק עם העירייה הגיעו לנו מפה. מי זאת אוסנת? אוסנת היא אחראית הגיל השלישי בשכונה יושבת במוקד לקשיש, שזה ממש המשרד שצמוד אלינו. אז יצא לנו גם הרבה לעבוד עם אוסנת בזמנו, ועם העובדים הסוציאליים שהיו שם. כלומר, אנחנו כאילו נכנסנו לעולם הזה של הגיל השלישי קצת גם באין ברירה, אבל זה נהיה… היום זה ממש לטובתנו. יש לי משהו שמסקרן אותי. אתה זוכר שראינו פה את המנהלת של מגורי חיילים משוחררים? אז הם גם עוזרים לחיילים המשוחררים, הולכים לקראתם שיבואו להתארח עם השכונה. כן. מסקרן אותי מאוד, הרי אתם קואופרטיב. וזה סוג מסוים של עסק. ויש פה בתי קפה בשכונה. אין איזושהי הסתכלות או מבט לא נכון שקורה דווקא מהעסקים שנלחמים פה על קיומם? אני לא חושב. לא הרגשנו את זה גם אף פעם. אני אפילו בזמנו הלכתי לשכחתי את שמו הבעלים של משק הפועלים, להתייעץ איתו.

למשל, להתייעץ איתו ניהולית, אני ככה בתחילה, כל אחד קיבל איזשהו תפקיד מהמקימים. גם משק הפועלים זה משהו היסטורי פה בשכונה, שזה יושב על הבניין של בית המרקחת, היה היסטורי, אבל זה עולם אחר. זו מכולת שכונתית שהגיעה לבית מרקחת. כן. זה בית קפה במחירי בית מרקחת. עזוב, לא ניכנס לזה. כן. אני הייתי קונה שם את המכוניות הקטנות בתור ילד, זה מה שאני זוכר. כן. ואז אני ככה, ייעדו אותי לנהל את בית הקפה מההתחלה, וכחלק מזה אז הלכתי להיפגש עם כל מיני בעלים ומנהלים של בתי קפה כדי ככה ללמוד איך מנהלים בית קפה, אפילו שהיה ככה את הניסיון עם אבא, אבל עדיין עם אבא זה היה בעיקר בר, אם עכשיו הייתי גם להבין איך מנהלים בית קפה, זו סחורה קצת שונה ואולי קהילה קצת שונה, אבל קצת יותר בפן הטיפולי נגיד ככה. אז בעלים של משק הפועלים לא היסס לרגע ונתן את כל מה שהוא ידע, ונפגש איתי לכמעט שעה וממש שמח, איחל לנו בהצלחה, גם נפגשתי בזמנו עם דוד אליהו, זיכרונו לברכה, שגם היה אחד מהבעלים של התמול שלשום, שהוא גם בית קפה מוסד ירושלמי, והוא גם היה חבר אגודה שלנו, יש לנו אפילו ספסל וספרייה לזיכרון בבית הקפה, וגם איתו התייעצתי, והוא ישר בסוף השיח שלנו אמר לי, ברגע שאתם מסיימים להקים, תגיד לי אני רוצה להצטרף בתור חבר אגודה, זמנם הוא רחוק מאיתנו, אבל אנשים, גם בעלי העסקים ציפו לבואנו, אני חושב שזה גם לא, זה תחרות שונה, זה לא פוגע בהם יותר מדי, כלומר… לא, קודם כל זה יוצר, ברגע שיש בתי קפה בשכונה, וזה לא משנה, תקרא לו קואופרטיב או תקרא לו עסק רגיל, ברגע שיש פעילות כזאת זה יוצר איזשהו מיקום שיש לבוא אליו לשכונה, ויש אלטרנטיבה, וזה עובד, ואתה אומר שאתם פעילים גם בשבת, וזה לא יצר איזשהו ויכוח או משהו כזה, בדיון על זה?

אז בהחלט בהתחלה זה יצר, לא עם חברי האגודה, חברי האגודה, אלה שהצטרפו, זה היה נורא מצחיק גם, באסיפת חברים הראשונה שהייתה היו כ-80 אנשים, ועלו כל מיני החלטות גורליות במרכאות, כמו שם המקום, שיהיה בית אב"ד, אני אמת לא הצבעתי, אני הצבעתי לבר בכרם, אבל ממש שמח שבית אב"ד נבחר, זה השם הראוי ביותר, אחת משתי ההצבעות העיקריות היו, האם נעשה כשרות אלטרנטיבית, כלומר צוהר, ומתוכה בערך 80 אנשים, 25 הצביעו בעד הכשרות הזו, ובהצבעה של האם נהיה פתוחים ביום שבת, 80 מתוך 80 הצביעו בעד, אף אחד לא נמנע, ואף אחד לא היה נגד, וזה היה איזשהו, ידענו שזה הולך להיות עוגן חילוני בשכונה יום השבת, אז יש כשרות או אין כשרות? אז אני יכול להגיד שאין לנו כשרות עקב השבת, אבל מצד שני גם כל מוצרי המזון שלנו מגיעים ממקומות כשרים, ואין לנו בשר שנורא חלבי ופרווה, ואין יום שלא יושב אצלנו מישהו חובש כיפה, אין יום. אפילו חסידים ישבו אצלנו, אמנם הם רק שותים, הם לא אוכלים, אבל… לא, חסידים יגעו רק בדברים סגורים שמגיעים.

כן, לחרדים במיוחד. אבל צחי, אני רוצה להגיד משהו. שאלת על בתי קפה בשכונה. המילה בית קפה זה רק חלק ממה שהמקום הזה, כי משפחה שרוצה ללכת לבית קפה, נגיד באפאים, נגיד בקפה דניה, אז הם יושבים בבית קפה מסודר עם קהל מסודר, עם כללי התנהגות מהוגנים, אני אקרא לזה. אבל היום אני יודע שהבית קפה, בית אב"ד, והחצר של בית אב"ד, שזה חלק מהמתחם שהם מטפלים בו, זה מקום מפגש חברתי. זאת אומרת, אימהות בחופשת לידה יכולות לקבוע פגישות בשעה עשר, פורסות מחצלות וכל מיני שטיחונים לילדים, והם עושות פעילות שאי אפשר לעשות בבית קפה רגיל, או ילדים עם בימבה נפגשים אחרי… אני יודע שהגן ילדים, יש לי חבר איציק ג'ינג'י, הוא אומר, אני כל שבת צריך לבוא עם הבת שלי לבית קפה, כי שם החבר'ה נפגשים. אז זה מקום חברתי רב גילאים. חופשי, אווירה חופשית. אז בואו באמת ניכנס.

חוץ מאוכל, אמרת שיש פעילות תרבותית. ספר לי קצת על הפעילות התרבותית. אז שוב, כמובן שחלק מקונספט המקום זה שהפכנו את הפלטפורמה התרבותית בשכונה. אני יכול להגיד שהיום יש לנו לפחות אירוע אחד בשבוע, בדרך כלל אפילו שניים. רוב האירועים הם יהיו סביב הרצאות ומוזיקה, אבל יש לנו נניח גם פעם בחודש יש לנו פאב קוויז, שזה גם שני חבר'ה מהשכונה שגרים אמת אצלי בבניין, הם שכנים שלי, רועי ותמר. אז פעם בחודש יש גם איזשהו מפגש כזה של כל אלה שאוהבים להיות בתחרויות כאלה, של שאלות כלליות. כל פעם זה נושא אחר. יש נושא פרסים. הפרסים הם כמובן ארוחה זוגית בבית אב"ד, או בקבוקיים בבית אב"ד. אבל גם הם יצרו ממש קהילה של האנשים האלה שבאים לבית אב"ד. ויש להקות קבועות שבאות אלינו פעם, פעמיים בשנה, להקות אחרות שמשתנות, וגם בטווח הזה, כלומר, אנחנו לפעמים יכולים להביא איזושהי תזמורת, ולפעמים אנחנו יכולים להביא משהו, להקה מקפיצה יותר אפריקאית, ולפעמים להביא ערב ג'אז. כלומר, אין לכם בעיה עם הדבר הזה עם השכנים? אז כמובן… נכון שאתם נסגרים ב-11 שזה שעת המוזיקה, אבל עדיין זה שעות שאנשים, אתה יודע, בבית, בערב, רוצים מנוחה, ואנחנו בירושלים אוהבים חלונות פתוחים. זה עד היום זה באמת יוצר קצת חיכוכים, אבל הם מאוד מינוריים. כלומר, אנחנו גם משתדלים מהצד שלנו, נכון שמותר עד 11 לארח, אנחנו בדרך כלל הופעות נסיים סביב 10 או לפני, כלומר, נתחיל את זה ב-8.5, והשכנים בסביבה, אנחנו תמיד מזמינים אותם לצ'ייסר עלינו, והם באים להנות. כלומר, זה מין יחסי גומלין.

וכשמגיעות ההופעות האלה, זה בתשלום? איך זה הולך? חלק זה בתשלום, חלק זה בתשלום סמלי, חלק מתנדבים, כלומר, אנחנו משתדלים גם… אנחנו בסוף רוצים לעזור לאומנים מהשכונה, אז אנחנו נותנים לפעמים במה, בתוך בית הוועד כרגע, הגלריה שלנו, כל הציורים שיש על הקיר, זה חברה, אפילו חברת אגודה, היא קליינטית קבועה אצלנו, והיא ציירת, והיא… הציורים כרגע על כל הקירות זה קליינטים של בית הוועד שציירו אותם. משהו מאוד נחמד. ואנחנו נותנים במה לחבר'ה שלומדים פה באקדמיה למוזיקה לקרונה, אז הם רוצים לפעמים לבוא לעשות איזה ג'אם סשן או מופע ג'אז קטן, אז אנחנו לא משלמים להם, הם מקבלים את הבירה חינם ככה, ואנחנו נותנים להם את הבמה ככה, להתאמן ושוב להופיע שזה מה שהם אוהבים. ולהקות גדולות, אז כן, אנחנו משלמים, יש תקציבים שלנו, יש תקציבים של המינהל, תקציבים של העירייה, כלומר, אפשר להגיד גם שבעצם רוב הפעילויות של המינהל כבר נעשות אצלנו, כי הם בונים על החצר שכולם מכירים ואוהבים, להביא, לפעמים זה קוסמים, לפעמים זה הצגות, כלומר, גם זה יותר לילדים נניח. ואיך אני, תושב השכונה, יודע על האירועים האלה? אני יכול להגיד שבזה אנחנו קצת חוטאים, זה בעיקר בוואטסאפ. יש לנו פייסבוק שהוא קצת פעיל, ויש לנו עמוד אינסטגרם שהוא קצת פעיל, אבל עיקר הפרסום שלנו בוואטסאפ, יש לנו שש או שבע קבוצות, זה מוסיף הרבה אנשים, בסך הכל אני חושב משהו כמו 3,000 או 4,000 אנשים בכל הקבוצות ביחד, ושם אנחנו, זה קבוצות שקטות שאי אפשר, רק האדמינים יכולים לשלוח שם דברים.

אז אם אני עכשיו רוצה להצטרף לאחת הקבוצות כדי לדעת על הפעילויות, איך אני עושה את זה? זה נעשה דרך העובדים שנמצאים בבית, כלומר, צריך להגיע למקום. ואנחנו נוכל לפרסם בפודקאסט את המספר שאפשר אולי לכתוב? כן, אפשר לפרסם. אתה יודע להגיד לי אותו בעל פה? כן, אז אפשר לפרסם ממש דרכי, שזה 0544-393-775 ליאם. אפשר לשלוח לי הודעה, לבקש להיכנס לקבוצת האירועים של בית הוועד. ארבע, ארבע, כן. כן, כן. אולי תגיד מי מנהל את האירועים, שגם מגיע לו קרדיט. מגיע לו קרדיט, בעצם כאגודה שיתופית, אז אני אגיד שהוועד המנהל שלנו כולו בהתנדבות. כלומר, עובדים מקבלים שכר, גם אני מקבל שכר, כי אנחנו בסופו של דבר עובדים במשרה מלאה, שבע, שמונה שעות ביום, שש פעמים בשבוע. אבל הוועד המנהל הוא בעצם כולו מורכב מאנשים שהם חברי אגודה, שהם עושים את פעילותם בהתנדבות. ציין לי את העיקריים. אז העיקריים, אני אגיד שזה… קודם כל, תן קרדיט לאמא. לאמא לגמרי קרדיט, טניה אגמון-בכר. גם הלב היום של בית הוועד מנהלת אותו, ככה שאני אוכל ללכת ללימודים שלי. ובוועד המנהל יש לנו בעצם את אחראי האירועים, שזה רן אגוסטין, תושב השכונה. יש לנו את היושב ראש בן יעקובוביץ', בן ימין. כמובן, גם תושב השכונה. והגזבר שלנו, פרופסור יוסי זהירה, שעושה עבודה מצוינת בעבודה, אם זה מולנו, מול… הפך אתכם לכלכלנים. כן, כן, הפך אותנו לכלכלנים, ועכשיו, בזכותו, אנחנו יכולים בעצם להחזיר את התרומה חזרה לקהילה, כמו שרצינו בעצם בהתחלה. אז עכשיו, בואו, בואו, תיקח אותי. אתם מנהלים את זה בצורה של קואופרטיב. כן. קודם כל, דיברת איתי על אלה שהקימו את הקואופרטיב, שהיו שותפים להקמה. איך זה עובד, הקואופרטיב הזה, ומה המשמעות של זה? ואיך אנחנו יכולים, אנחנו רוצים להצטרף, איך אנחנו עושים את זה? אז ניתן אולי מילה על קואופרטיב, שבעצם ההגדרה שלו היא בעלות משותפת על איזשהו מיזם, קבוצה של אנשים שאנחנו נניח אז בעצם, כשהקמנו את האגודה השיתופית, שזה יכול להיות דומה לעמותה במובנים מסוימים, בעצם בית אב"ד הוא קם תחת האגודה השיתופית, וכדי להצטרף כחבר אגודה, או כחבר של בית אב"ד, צריך להצטרף לאגודה. איך מצטרפים? בעצם משלמים את הסכום חד פעמי לכל החיים של 800 שקלים לבן אדם, ובתמורה בעצם רוכשים מניית חברות. ההבדל בין מנייה רגילה למניית חברות, שמנייה בעצם רגילה מקבלים דיווידנדים ומצפים לרווח חזרה, במניית חברות מקבלים זכויות. אצלנו זכויות זה בעצם 20 אחוז הנחה לתפריט, ואת הלגיטימציה להשפיע ולהצביע על הבחירות שנעשות במקום, ובעצם גם להיכנס לוועד המנהל, להשפיע קצת יותר מי שרוצה. כלומר, הוועד המנהל מורכב אך ורק מחברי אגודה, לא יכולים להיות פה אנשים ש… זאת אומרת שהמטרה העיקרית זה לכאורה לתרום לקואופרטיב, לצמוח, ולהפוך להיות משהו יותר מבוסס, בגלל שה-20 אחוז הנחה, לא בשביל זה משקיעים. הרבה מהאנשים לא עשה את זה בשביל ה… כמה היום יש חברים בקואופרטיב? היום אני יכול להגיד שיש לנו כמעט 470 חברי אגודה, שזה לעצמו דבר מטורף שלא חשבנו בחיים שיקרה. מורכב בעיקר מתושבי השכונה, אבל יש גם כמה שהם לא תושבי השכונה, שלא אפילו… שלא אפילו חברי אגודה ממלבורן, אוסטרליה. אמנם יש לו גם דירה בבית הכרם, אבל הוא עושה את חייו שלושה חודשים פה, שלושה חודשים שם. וזה תמיד מצחיק אותי, אני תמיד אוהב לספר את זה. מה אני אגיד על חברי האגודה? כן, הם ממש הצטרפו, כי בער להם כבר להקים מקום כזה, כלומר, לא אכפת להם ההנחה, לא אכפת להם ה… רק שנקים כבר מקום שיהיה הבית הזה שהם יוכלו לבוא אליו, לשתות, לאכול, להתפגש, לראות איזו הופעה, כי זה באמת היה חסר לאנשים. כלומר, הם הלכו אולי לגן ביאליק או לגן השחר, ונפגשו שם ככה עם ההורים, אבל אז אתה עם הילדים, וסבבה, אז הם אוכלים במבה ויושבים שם על ספסל, אבל היום אצלנו, אז הילדים יכולים לשחק, וההורים שותים קפה או בירה, ואוכלים, ופתאום בא לי איזה פיצה, כלומר, זה… ובחורף, הרי יש את החלק הפנימי, מה שהיה הגן, ויש את החצר הענקית. היום בחורף, אנחנו יושבים רק בפנים, או שאתם גם סוגרים בחוץ? אז יש לנו היום, קיבלנו מקרן לי, שהפכה לקרן שי לי בעצם, בזכות שי דורון, זיכרונו לברכה, גם מושיע ירושלים דמוקרטית, בעצם דרכם קיבלנו איזשהו תקציב לשיפוץ הפרגולה, יש לנו בחוץ פרגולה, שהייתה נורא קטנה, הייתה, כלומר, שלושה על ארבעה מטרים, משהו כזה, והגדילו אותה פי ארבע, שמו סכך יפה מלמעלה, ובחורף אנחנו עכשיו יכולים לסגור בחוץ, ויש לנו מקום לבערך ארבעים אנשים בחוץ בחורף, ככה עם תנורים. ובתוך המבנה כמה יש מקום? בתוך המבנה גם, נניח, לסביבת ארבעים אנשים, בחורף באמת עמוס תמיד בפנים, אבל עדיין יש מבחוץ.

מיד צריך להיות בגילוי לב להגיד שכבר במכרז שהמנהל הקהילתי עשה לבית הקפה, וגם כשהם התקדמו, אני באתי בתור הנציג של השימור של בית הוועד, וטענתי ששום פנים ואופן לא תהיה סגירת חורף צמודה למבנה. הרי חלק מהאנשים שהתמודדו במכרז בשעתו, חלומם היה לזכות במכרז, ולהקים עוד על כל החצר סגירת חורף. כן, חצר גדולה מאוד. כמו שבמדרחוב או במקומות אחרים. ואני אמרתי שבית הוועד הוא קודם כל הבניין לשימור, ואם נעשה לו סגירת חורף, אז כבר תהיה איזושהי פגיעה, באותנטיות שלו כבניין שאולי בעוד כמה שנים, נגיד, זה הבניין היחידי בתקופת המנדט שנשאר כמו שהוא, נבנה. בהמשך, בכל מיני דיאלוג, הגיע הנושא של רחבת הפרגולה, שאני חושב שזה גם נותן מענה, זה לא צמוד למבנה וזה מנותק מהמבנה, ואפילו אני אגיד לכם שאני חושב שאם היה מבנה קשיח, זה היה פוגע בגמישות של הפעלת החצר והפעילויות והלהקות וכל הדברים, כך שיש היום איזשהו איזון, אני חושב, מבורך.

ליאם, אתה יודע, אנחנו ככה מתקדמים בפרק ואני רוצה לדעת מה החזון. הרי הרעיון הוא שאנחנו הקמנו פה משהו שישרת שגם הילדים שלנו שישמעו את הפודקאסטים על השכונה או שימשיכו בעזרת ה' לעוד מאה שנה ואת כל מה שיהיה פה וליותר. מה החזון של בית הקפה? מה התוכניות שלכם? לאן אתם רוצים להגיע? ובסוף נדבר מה אנחנו מצפים מהתושבים שמקשיבים לנו. אני יכול להגיד שהיום, החזון שהיה לנו לפני שש שנים, מומש. לא חשבתי שאני אגיד את זה, אבל החזון דאז מומש לגמרי. כלומר, אם אז אמרנו שאנחנו רוצים את הבית הקהילתי ופלטפורמה תרבותית בשכונה, שיבואו הרבה אנשים, לגמרי השגנו את זה. וכמו שאמרתם, אנשים מכירים את בית הקהילה, מכירים את בית הוועד. הפכנו גם לאיזשהו קונצנזוס כזה בשכונה. ואני חושב שהיום החזון הוא בעיקר לשמר את זה. אני חושב שלשמר משהו שהוא טוב, הוא הרבה יותר קשה מלהגיע אליו. השימור תמיד הכי קשה. זה בכל, כולל בדיאטות. לגמרי. כן, אחלה. תגיד לי, אם אני בא עם הכלב שלי הקטן, אני יכול להיכנס לשם? אפשר להיכנס, להיות בחוץ. חופשי, ממש. אז עכשיו מקשיבים לנו, לא מעט אנשים, מה אתה רוצה שיקרה? מה אתה רוצה שיקרה עם אלה ששומעים? אתה רוצה אותם בקואופרטיב? אתה רוצה שהם יבואו להתארח? מה אתה רוצה שיקרה? אני רוצה שבעיקר יבואו לבלות, להכיר אותנו ולהצטרף לקהילה. אני יכול להגיד היום שיש לי כל כך הרבה חברים שהם, הם פה לא קליינטים, הם חברים. הם מגילאי 17 ו-20 ו-40 ו-60. ואני, כל פעם שמצטרף מישהו חדש, אני כל כך שמח על הגדלת הקהילה הזו, ולא מהאינטרסים כלכליים או משהו. אני חושב שזה משהו שירשתי מאבא, האהבה הזאת לאנשים. וכשאני מוקף באנשים, אני, כיף לי, טוב לי. אני אוהב את זה, ככל שיש יותר ויותר כיף. ואם הם באים ויושבים ונהנים ואומרים בסוף תודה רבה, איך נהניתי, אני אבוא שוב, אני אביא את אמא שלי, הבאתי את אחותי מחוץ לעיר ואלה חברים שלי מחו"ל. ואמרתם שהם חייבים לבוא לבית הוועד. זה פשוט עושה לי את זה לגמרי. אז אני מזמין את כולם לבוא לחוות, לחוות את החוויה הזאת שנקראת בית הוועד. ואם אנחנו, אם עכשיו אני רוצה לצאת ולבוא לבית הוועד בערב, ואני רוצה לוודא רק שיש לי איפה לשבת, יש אפשרות להתקשר, לוודא שיש מקום, להזמין מקום, איך זה עובד? אני תמיד נותן את המספר שלי, על פניו תמיד יש מקום, בטח שבחוץ לא נתקלנו בפעמים שלא היה מקום, אלא אם כן יש איזה אירוע חריג וגדול, אבל החצר היא כל כך גדולה, היא יכולה להכיל כ-200 אנשים, אבל… יש כיסאות ל-200 איש? יש כיסאות, כמעט כן, יש ל-150. אז תחזור שוב על המספר שלך שכולם ידעו. 0544-393-775, תחשבו לליאם. אפשר להזמין מקום, אפשר בדרך כלל מזמינים מקום כשזה אירועים או אם באים מעל עשרה אנשים, אם באים פחות מעשרה אנשים לא צריך להזמין מקום, תמיד. זאת אומרת, אז אם יש לי גם יום הולדת, אני רוצה לעשות את זה בחצר שלך. כן, הנה השבוע יש לנו בת מצווה ביום חמישי. כמעט התחתנו אצלנו. ובסוף השבוע, בימי שישי ושבת באיזה שעות זה פעיל? אז ביום שישי אנחנו פתוחים עד שש בערב. ואנחנו עושים איזה סייסטה קטנה בין שש לתשע. ובשעה תשע אנחנו פשוט פותחים את בית הקפה, אבל רק לשתייה. כלומר, שישי בלילה אנחנו רוצים ככה יותר אווירה של בר. לחיילים שחוזרים הביתה ורוצים לבוא לשתות בירה, ולא בא להם ככה להיות בסביבה של ילדים קטנים. אז זה פתוח ביום שישי בלילה מתשע עד בערך שתים עשרה, אחת. לבירות ולמשקאות חריפים יותר. יש לנו קוקטיילים. בהמשך, אם זה יצבור תאוצה, אנחנו גם נעשה שיהיה ביום שישי בלילה פיצות וצ'יפס. כי כרגע אין. וביום שבת פתוח רגיל, מתשע בבוקר עד אחת עשרה בלילה. ביום שבת תמיד עמוס. אז לדעת שאם באים יום שבת, אפשר לחכות איזה עשרים, עשרים וחמש דקות לפיצה. אין מה לעשות, מגיעים חמישים, שישים אנשים במקביל. כולם רוצים לאכול. אנחנו עושים את מיטב יכולתנו, אבל זה אף פעם לא מפריע. כי אנשים, שוב, אנשים לא באים לשם בשביל לאכול. הם באים בשביל לבלות. והאוכל זה על הדרך. זה הנשנוש שבא ככה עם המשפחה.

אפרים, אתה יודע, נוצר לנו פה איזה משהו מיוחד בשכונה. ואתה יודע, אני מתבייש להגיד, ואני עכשיו רק מצטער. שעוד לא יצא לי ליהנות מהמקום הזה ולבקר שם. אז אני אעשה את זה בהקדם. אבל אני רוצה שככה, בדרך המיוחדת שלך. וכולם כבר מכירים אותה. עם, אתה יודע, ההיבטים ההיסטוריים. תסכם את הפרק הזה, ובזה נסיים. תראה, יש פה בעצם חלום של תושבים שהתגשם. החלום הזה הוא משלים את החלום של אלה שהתארגנו בשעתו להציל את בית אב"ד מהריסה. וכמה פעמים אמרתי שבית שאתה רוצה לעשות בו פרויקט שנקרא בגדול תחת הכותרת שימור אתרים, סוד הקסם זה שהוא חי ופועל. אז כיום החלק התחתון של בית אב"ד הוא חי ופועל. ובזכות החבר'ה האלה. ובזכות זה שהם למדו תוך כדי תנועה לתקן את כל מה שצריך לתקן מבחינת התנהלות והתארגנות וכספים. ויחסים עם המנהל הקהילתי ועם העירייה ועם השכנים. באמת היו לאורך הדרך מקומות שיכול מישהו לבוא ולסגור את המפתח. והיינו מקבלים מקום שומם ומבוקר. אז קודם כל כל הכבוד להם.

במערכת היחסים נקרא לזה בגדול עם בית אב"ד. צריך לזכור דבר אחד. שבית הקפה קיים למטה בזכות זה שבית אב"ד כמבנה הוא מבנה שנקרא "אל תיגעו בי". זאת אומרת אם תחזור עיריית ירושלים ותרצה לאיים על המבנה. כי תגיע למסקנה שאולי מבחינת הפעילות של המורשת שצריכה לעשות בחלק העליון. או מבחינת הפעילות של הקשישים שנעשית בצורה מבורכת. ודי הרבה מבורכת בזכות שיתוף פעולה עם בית הקפה. כל הפרלמנטים וכל מה שהוא אמר. אז יד קורעת יכולה לעלות על בית אב"ד. כי יכול לבוא מישהו מעיריית ירושלים מהאגף הסכם ולהגיד תשמעו חבר'ה. אני עכשיו לוקח בשדרות הרצל פרויקט של 30 קומות. בואו נעשה בחצר שלו בית קפה שיהיה גם נגישות של הרכבת הקלה. תקבלו בית קפה מודרני. יהיה לכם מסעדה לא מזנון. אבל זה לא יהיה אותו דבר. זה אף פעם לא יהיה אותו דבר. זה לא יהיה אותו דבר. אז לכן בית אב"ד. אנשים חוזרים לעת סתות. איפה שהם גדלו. הם מרגישים שייכות. אז מה אני מציע? אני לא איש של בתי קפה. אני לא איש של בתי קפה. ואני לא פה ולא במקומות אחרים. אבל בשבילי בית אב"ד או בית הקפה בית אב"ד זה סוג של טליטא קומי. מה זאת אומרת? אם אני צריך לפגוש אנשים אני יש לי עסק עצמאי. עובד מהבית. אבל אם אני למדתי שהמשרד זה בתי קפה. אז אם אני צריך לפגוש מישהו. אני אומר לו בוא נפגוש בבית אב"ד. תמיד האווירה הלא פורמלית היא הכי מחברת. דבר שני אני יודע שחברים ואנשים בשכונה זוגות חברים הרבה פעמים במקום להתחיל "מה אני אזמין אליי הביתה ואז אני צריכה להכין ואני צריכה לקנות" בוא נפגש בבית אב"ד. אני רואה זוגות איך הם הם הכירו בגן הילדים. לא הזוג אלא הזוגות ההורים. כמו שדיברנו פה איך אתם משפחת קווטינסקי הכרתם את המשפחה של ליאם בתור הורים הם יושבים בחצר של בית אב"ד או בקפה בית אב"ד. שמע ברגע שאתה נכנס לשם יש את האווירה. לכן זה מקום יוצא מן הכלל. עכשיו אני היה לי עוד אירוע מרגש כי אני הרבה פעמים מסתובב בשכונה להריח כל מיני דברים שקורים והגעתי לאירוע שהיה בחצר של בית אב"ד בערך לפני חודש חודש וחצי ואני רואה את מיטב מורי הדרך הירושלמים יושבים בחצר של בית אב"ד עכשיו הם כולם באים אפרים אפרים מה נשמע? אני לא מורה דרך אבל אתם מורי דרך בוא תספר לנו פה זה אמרתי להם לא יודע יש לכם פה אירוע זה לא באתם לשמוע אם הייתם רוצים לשמוע על בית אב"ד ובית הכרם הייתם קרובים איתי והם שמעו מאיתנו על התפקיד החברתי והעוצמה של בית אב"ד של קפה בית אב"ד שבעיני זה משהו שהוא כבר מותג ואז הם אומרים אנחנו נמצאים באמצע הליכה שכל מהותה זה בניית נתיב צליינים מיפו לעיר העתיקה כמו שיש מסלולים שאנשים הולכים ברגל בספרד בכל מיני שבילים בעקבות הנתיבים הם אומרים אנחנו בונים ציר שהולך מיפו לרובע הנוצרי ובציר שלנו אנשים שיעלו מעין כרם אנחנו רוצים שהם יעברו דרך בית אב"ד ויגיעו לעיר העתיקה זה הליכה ברגל ועל הפרגולה בחצר של בית אב"ד הם שמו את החץ את הסימן של נתיב הצליינות ואני אומר הנה בית הכרם על המפה פעם העברנו שם את שביל ירושלים בזכות בית אב"ד של המורשת והיום עולי רגל יבואו כי למה היה לחשוב להם בית אב"ד? לא בגלל ההיסטוריה של בית הכרם בגלל האפקט החברתי של בית הקפה הקהילתי שקיים בחלק התחתון של בית אב"ד לא יכולנו לסכם את הפרק הזה יותר טוב אפרים ליאם היקר תודה רבה שבאת והארת את עינינו אין ספק שאנחנו אני אפרים הוא כבר לקוח שגם אני אגיע אני עושה הרבה פגישות המשרד שלי זה פה ואני יושב במרכז אז אני אעביר את המקום ותמשיכו לעשות טוב לשכונה ותמשיכו להגדיל את הפעילות ואנחנו נמשיך לתמוך תודה רבה לכולם