סיגל לזרוביץ

ברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט, נדלן בשידור של צחיק וטינסקי ונדלן בקלות. והיום סיגל לזרוביץ', לב לזרוביץ'. אחר.

אנחנו נפגשנו בכנס של ביז מק ביז, של עסקים עושים עסקים, ואת יודעת לא מעט מתראיינים היו מהנטוורקינג. נכון. ושהיינו במפגש, ואז באמת רק הכרנו, והתגלגלנו בשיחה, הבנתי שיש לך את הידע שעליו אנחנו הולכים לדבר, שאני חיפשתי אותו, שזה גם שילוב של דיני משפחה, ויחד עם זה, דגש על האלה עם הצרכים המיוחדים.

נכון. ובגלל שאנחנו הולכים לדבר על צרכים מיוחדים גם בשני היבטים, גם היבט של משפחות שיש להן ילדים שיש להן צרכים מיוחדים, וזה מגוון, כן, נכויות ודברים אחרים, בדרך כלל זה נכויות. יש גם את המשפחות שאיבדו בין משפחה, ואני שמח שהזמנת אותי להתארח כאן, ולא היינו צריכים לעשות הכנה ארוכה, קודם כל, חלק מזה שמראה מי עד ואיזה פדנטית את, אני לא רגיל שיום קודם אני מקבל רשימת שאלות, אבל זאת אומרת, זה מראה, אני חייב להגיד, זה מראה על היחס ועל הרצינות שלקחת את זה וההכנה והכל, אבל אנחנו נזרום, כמו שאני רגיל לזרום, את זורמת, אז זה בסדר גמור, ואני אשמח ככה, לפני שנצלול בנושא החשוב הזה, מי זו ציגל? לבלר זרוביץ'.

אז קודם כל, תודה רבה שהזמנת אותי, אוי, תודה רבה שבאת להתארח במשרד שלי, אני ממש מתרגשת, ולא סתם הכנתי את הרשימת שאלות, כי ישבתי וחשבתי, ואני חושבת שיש מקום של רצינות וכבוד לתוך פודקאסט שאתה, יש לך התפוצה המטורפת, ואנשים מקשיבים, וחשוב לי מאוד שהמידע שאני רוצה להעביר, שיש לי, יעבור וגם יהיה מסודר לי ולך. אז תודה רבה, וכיף לי להיות, והיה לנו באמת מפגש ראשוני, והבנו מהר מאוד שיש לנו על מה לדבר, והיום אני הולכת בעצם לספר לכם קצת עליי, וקצת על מה שאני עושה. אז אני עורכת דין בקריירה השנייה שלי, מזה קודמת עשרים שנה.

מזה קריירה שנייה, מה הייתה הראשונה? הראשונה שלי הייתה בענף הביטוח, הייתי בחברות ביטוח, הייתי ראש צוות ניהול סיכונים מיוחדים, עשיתי דברים אחרים, נולדה ביטי השלישית, שהיום היא מתיילת לאישה בדרום אמריקה, והחלטתי להגשים את החלום, והלכתי ללמוד בשפטים. ולמדתי משפטים, למדתי תואר ראשון, למדתי תואר שני, הייתי עם שלושה ילדים כבר, קריירה שנייה, אתה יודע איך זה, ולאט לאט התחלתי את שידיי בעולם, שזה היה מדהים כי עשיתי התמחות בבית משפט שהיה נורא כיף לראות איך זה נראה מאחורי הקלעים ואיך פסקי דין מתקבלים ולאחר מכן יצאתי לעולם. עכשיו בהתחלה הייתי בטוחה שאני אוכל להיות עורכת דין למשפחה קלאסית מייצגת הליכי גירושים, גם באתי עם המון פשן לשנות את הדברים הבנתי שזה פחות מתאים לי המלחמה והפחות התאים לאופי שלי ואז בעצם מצאתי את עצמי משלבת בין כמה עולמות שאני עוסקת בהן.

לאורך השנים התנדבתי הייתי יושב ראש הנהגת הורים פה בעיר מודיעין, הייתי בשל כמה בתי ספר כמובן בהתאם לבנות שלי והתנדבתי בהקים הרבה שנים והתנדבתי בשיל שירות לאיעוץ המזרח והקמתי כאן עמותות שתמכו גם בחולי סרטן ובני המשפחות שלהם. אז כל התהליך הזה של להיות מעורב בקהילה בעצם חשף אותי לצרכים ולילדים ובמשפחות שיש להם ילדים עם צרכים מיוחדים ומיוחד בהקים ולאט לאט הבנתי שזה משהו שהלב שלי נמשך לשם והתחלתי ללמוד ואמרתי אני חייבת להעמיק את המידע שלי כי אני חושבת שאחד הפחדים הכי גדולים של משפחות זה משהו שככה הצלחתי לראות זה הם מטפלים בהם במסירות בילדים בכל כך אהבה בכל כך עטיפה וכל הזמן יש להם איזשהו פחד שמנקר פה מהרקע מה יקרה ביום שהם לא יהיו פה מי יעשה את מה שהם עושים עם ההורים והדבר הזה התריד אותי וככל שזה התריד אותי הלכתי ובדקתי יותר. אתה יודע זה מעניין בגלל שבדרך כלל אלה שאני פוגש הם מתעסקים בדברים האלה זה בא ממקום של חוויה אישית.

נכון. גם לך הייתה חוויה אישית אבל עם צד שלישי יש אנשים שזה בא מתוך המקום של הבית שהם חוו את זה בעצמם והם הבינו את הצורך וזו הסיבה שאני פוגלה שאנחנו מדברים על מצבים שאנשים נמצאים תחת איזשהו לחץ של עשייה יש מקרים יותר חמורים יש מקרים פחות חמורים הם תוך כדי זה צריכים גם לנהל את החיים שלהם. נכון.

הם צריכים גם לנהל את הזוגיות שלהם לפעמים זה לא מצליח לפעמים זה מצליח לפעמים הטיפול בילדים האלה גורם לבעיות בבית לפעמים זה מה שמחזק את הקשר. נכון ‫זה מגיע לשלב ‫שאנחנו נגיע אליו בסוף, ‫למרות שנראה לי ‫שאנחנו יכולים לדבר המון ‫על המשפחות השקולות ‫או המשפחות שיש להן, ‫נכנס להן מישהו פצוע. ‫אני יכול להגיד לך שאני עשיתי ‫השבוע אייעוץ לאלמנה צהל, ‫והיה לי קשה מאוד לפתוח אותה ‫ולהרגיע אותה, והלחץ.

‫אמרתי לה, הייתי ילדה בת 29, ‫שפתאום נכנס, היא הייתה ידועה ‫בציבור, זה אולי מעניין. ‫אנחנו מדבר על ידועה בציבור. ‫-שהיא נהייתה אלמנה צהל, ‫הכירו בה, והקטע של… ‫פתאום ילדה שחובה חוויה כזאת, ‫אבל הורים שחובים, ‫ואנחנו מדברים על משהו ‫שנמצא תחת לחץ.

‫אז לפני שככה, אתה יודעת מה? ‫בואו נדבר על הדברים הכלליים. ‫הרי אנחנו מדברים על כמה דברים. ‫אנחנו מדברים קודם על ההתנהלות ‫בחיים, שהם בחיים, ‫ויש את הילד והוא גדל, ‫ואנחנו יודעים שיש את השלבים ‫שזה קטין ולא קטין.

‫אז נדבר על זה, ונדבר ‫מה קורה אחרי 120. ‫אז היום, אם אנחנו משפחה ‫שיש לה את הבעיה הזאת, ‫איך אנחנו נערכים ‫כדי לשמור על הילד? ‫ואיך אנחנו גם מתייחסים? ‫אני כבר מקדים לך שאלה, ‫ואני יודע שלך אני צריך רק לשחרר, ‫לזה שיכול להיות שיש ילד אחד ‫ויש עוד כמה ילדים שהם ילדים רגילים. ‫איך נערכים זוג למצב כזה? ‫אז קודם כול, זו שאלה נהדרת, ‫כי זה באמת, באמת לב ליבו ‫של כל מה שאני עושה.

‫הרי אותם המשפחות, ‫כמו שאמרת, ‫נמצאים הרבה פעמים בלחץ לא קטן, ‫ונדרשים מהם משאבים וכוחות ‫מאוד מאוד גדולים, ‫כי גם כשיש לנו ילד אחד ‫עם צריכים מיוחדים, ‫בעצם אנחנו אסור לנו ‫לשכוח את שאר הילדים, ‫וכמו שאמרת, אסור לשכוח ‫את הזוגיות. ‫ובסוף בסוף אנחנו בני אדם ‫ואנחנו עייפים, ‫ובלילה כל מה שאנחנו רוצים זה לנוח ‫ורגע למצוא רגע לעצמנו. ‫אז המשפחה נמצאת בהערכות אחרת.

‫במהלך חייה הם לומדים, ‫גם הילדים האחרים צורכים, ‫ואני יכולה להגיד לך שצריך ‫לשים דגש ולשים לב, ‫גם לילדים האחרים, ‫לא לאבד אותם. ‫זה חובה. ‫-כי איך שיש לנו נטייה להורים, ‫וזה בסדר, זה טבעי, ‫כי לטפל ולהקדיש את זמננו ‫לילד המיוחד, אבל אנחנו, ‫כולנו חייבים להסתכל על כולם.

‫וגם אני, בתהליך ‫שאני עושה עם המשפחות, ‫כשאנחנו יושבים ‫ומסתכלים על המשפחה, ‫אנחנו מסתכלים על כל המשפחה. ‫אנחנו מסתכלים על כלל הנכסים ‫שיש למשפחה, ‫אחד מהילדים באופן אישי, ולבסוף ‫אנחנו מגיעים גם לילד המיוחד. ‫למה לבסוף? כי הוא אמנם העיקר ‫והפחד של גדול של ההורים, ‫אבל אם אני לא אבנה ‫את כל התשתית המשפחתית, ‫אני לא אצליח לתת בעצם ‫את המענה הנכונה.

‫בואי ניכנס לקטע המשפטי יותר. ‫-כן. ‫דוושא, את יודעת, בקטע ‫חלוקת קשב בין הילדים זה… ‫ברור.

‫-אנחנו יודעים שהרבה משפחות חוטות ‫אני קיבלתי איזה מצטיין בפרח ‫שחנכתי פעם איזה ילד, ‫וזה על אחת כמה וכמה שיש ילד ‫שיש דלישות, אין מה לעשות, ‫הוא דורש יותר תשומת לב ‫ותיפול והכול. ‫המציאות מייצרת את זה. ‫-אבל קודם כול, ‫אני חושב שפה, וזה יותר חשוב, ‫אנחנו לא יודעים אף פעם ‫מתי זה נגמר, ‫מתי החיים שלנו נעצרים, ‫מתי אנחנו מתייחסים ‫להיות חסרי ישע או סיודיים, ‫מתי משפחה נכנסת להליכים ‫משפטיים כדי להכין את העתיד, ‫ומה היא צריכה להכין? ‫צבאות, איפוי כוח מתמשכים, ‫מה התהליך שמשפחה צריכה לעבור ‫כדי שהיא… ‫בשום רגע, אנחנו יודעים ‫שלא בידינו הילד לא יישאר לבד.

‫אז בואו נדבר על זה. ‫קודם כול, מתי עושים צבא? ‫אני חושבת שזו אחת השאלות ‫שאני הכי הרבה נשאלת. ‫ואין לזה באמת תשובה, ‫כי מי יודע מתי יום פקודה? ‫אני ממליצה תמיד, ‫ברגע שאנחנו בעלי נכסים, ‫או ברגע שיש לנו כבר ילדים בעולם, ‫אפילו בן זוג קבוע, ‫או ילדים בעולם, ‫חשוב מאוד שנעשה.

‫עכשיו, אתה יודע, זה נשמע לנו, ‫חבר'ה צעירים, מה קשור אלינו? ‫לצערי עברנו את השיבה באוקטובר, ‫אנחנו רואים. ‫שנית, אנחנו אף פעם לא יודעים. ‫אנחנו באמת אף פעם לא יודעים, ‫והדברים מפתיעים אותנו.

‫ואני אגיד, אני רוצה רגע ‫לקחת אותך אולי שנייה אחת ‫בצד אחורה, לפני המשפחה עם ילדים, ‫רק משפחה עם ילדים ‫צרכים מיוחדים, ‫אני אדבר בכלל על משפחה. ‫כשאנחנו בעלי משפחה ‫ולא ערכנו צבעה, ‫חל עלינו ברירת המחדל בחוק, ‫שהיא חוק הירושה. ‫וחוק הירושה יכתיב ‫איך הרכוש שלנו יתחלק.

‫לדוגמה, ואני אתן רגע, ‫כדי שנבין ‫כי אם לא נעשה שינוי במצב הזה, ‫לא נוכל גם לעזור לילד מיוחד. ‫אז אם אני חוזרת בעצם חזרה ‫לברירת המחדל בחוק, ‫היא קובעת שנניח, ניקח דוגמה, ‫משפחה עם שני ילדים, ‫זוג ושני ילדים, ‫ויש להם דירה אחת שהם גרים בה, ‫50 אחוז בבעלות הבעל, ‫50 אחוז בבעלות האישה. ‫נכון? זה הסטנדרט או הקומן.

‫-כפי פשוט עושים. ‫בדיוק. ונניח חז וחלילה חז בשלום.

‫יש לנו שני ילדים קטינים ‫מתחת לגין 18. ‫חלילה וחז, ‫אחד מההורים הלך לעולמו. ‫נשארנו בסיטואציה שבה ברירת המחדל, ‫הם לא עשו צבאה, ‫ברירת המחדל בחוק תפעל.

‫מה זה אומר? ‫זה אומר שאם ניקח את הדירה הזאת, ‫שהייתה בבעלות 100 אחוז של שני ההורים, ‫פתאום ההורי שנשאר בחיים, ‫בעלים של 75 אחוז מהנכס, ‫25 אחוז התחלקו בין שני ילדיו, ‫12.5 אחוז לכל ילד, ‫ואין שום קשר לעובדה שהם קטינים. ‫בטאבו ירשמו שני הילדים ‫כבעלי 12.5 אחוז. ‫מה יקרה אם מחר בבוקר ‫אותו אמא או אותו אב שנשארו בחיים ‫ירצו למכור את הדירה? ‫פתאום הם נמצאים בהליך ‫מול בית המשפט.

‫בית המשפט יצטרך לאשר להם את זה. ‫בית המשפט יבדוק כמה כסף הם מכניסים, ‫איך הם מבטיחים את זכותם של הקטינים. ‫פתאום אני לא שולטת בנכסים שלי, ‫אנחנו ההורים, ‫הרי זה אנחנו קנינו את הדירה.

‫עכשיו, אני נתתי דוגמה לגבי הדירה, ‫אבל זה בעצם ייחול על הכול, ‫על הכספים בחשבונות הבנק, ‫על כל מה שאני אקבל בעצם, ‫או כל מי שבין הזוג שישאר, ‫פתאום יהיה בעלים רק של 75 אחוז, ‫ופתאום בית המשפט הופך להיות ‫שותף שלו. ‫אז זה דבר ראשון, אנחנו צריכים לחשוב ‫האם ברירת המחדל בחוק ‫תואמת את הצרכים שלנו במשפחה. ‫וזה בלי שום קשר רק למשפחות ילדות.

‫-זו הסיבה, או זאת הסיבה, ‫שאנחנו צריכים להעביר את המסר ‫לאנשים שצבאה עושים, ‫גם שאנחנו בני 20 ו-30, ‫אם אנחנו בעלי משפחה. ‫את אמרת שבעה באוקטובר? ‫לא רק שבעה באוקטובר. ‫אתה צודק, אנחנו כל יום הולכים ‫להחזיר.

‫אנחנו בארבע שנים האחרונות, ‫חמש כבר כמעט, קורונו. ‫נכון. ‫-אנשים הלכו לעולמם בגילאים צעירים.

‫אנחנו הולכים, זה כל היום מסתכלים, ‫פה נהרג בכביש 90, פה זה… ‫הסיפורים לא מפסיקים. ‫-אנחנו צריכים לדעת ‫שאם אנחנו רוצים להשאיר שקט ‫למי שנשאר אחרינו… ‫נכון. ‫-אנשים הולכים, כל הזמן דואגים, ‫איך נשאיר כסף, נשאיר… ‫לא, תשאירו שקט.

‫וצבאה זה שקט? ‫אז האם יש צבאות שהן שונות, ‫שגם מבטיחות את בני הזוג? ‫יש לצבאות הדדיות? ‫-בהחלט, בהחלט. ‫אז אני רק אגיד עוד מילה ‫לנושא ששאלת קודם, ‫זה כמו לעשות ביטוח רכב. ‫למה? אתה עושה ביטוח רכב? ‫למה אתה עושה ביטוח רכב? ‫-כמו שזה ביטוח לכל דבר.

‫נכון. ‫-ואנחנו מעדיפים רק לשני. ‫אבל זה רק 200 או 300,000 שקל רכב, ‫בסדר? ‫את זה ביטחת, כי אמרו לך, ‫אבל אתה לא חושב על תאונה, נכון? ‫אותו דבר בצבאה, ‫זה כל מה שיש לך בעולם הזה, ‫ואותו אתה מעביר ליקרים שלך ביותר.

‫אם לא תעשה סדר ‫ולא תעביר את זה נכון, ‫תשאיר אחריך אנדרלם רוסיה. ‫נכון, אנחנו לא נהיה פה ‫כדי לראות את זה, ‫אבל הם יתמודדו עם זה. ‫-אבל לא זה מה שרצינו.

‫בדיוק. ואם נחזור חזרה לשאלה שלך, ‫וכן תזכיר לי את השאלה, ‫כי לרגע הלכתי לאיבוד, ‫כי בכל זאת רציתי להגיד… ‫אמרתי, איך אנחנו מסדירים את זה ‫שקודם כול אנחנו משמור ‫על בני ובנות הזוג שלנו, ‫ואנחנו חיים באהבה, ‫אנחנו רוצים להגן עליהם. ‫-לחלוטין.

‫מצד שני, אנחנו רוצים ‫גם לדאוג לילדים, ‫הרי יכול להיות מצב, ‫ואולי תתייחסי לזה כבר ברצף, ‫שבן או בת הזוג, ‫אחרי שהלכנו בעזרת השם במאה ה-20, ‫ירצה זוגיות חדשה, ‫לגיטימי לגמרי. ‫-לחלוטין. מעולה.

‫אז אתה הזכרת את המונח ‫צבאות הדדיות. ‫אז צבאות הדדיות ‫זה סוג אחד של צבאות. ‫יש עוד סוגי צבאות, ‫אבל נתמקד בו רגע, ‫כי הוא באמת הנפוץ.

‫ואז מה קורה? ‫זוג שנשוי, אגב גם ידועים בציבור, ‫יכולים לארוך צבאה שאומרת, ‫חס וחלילה, הראשון מבינינו ‫שהולך לעולמו, ‫השני יקבל את 100 אחוז מהריכוש. ‫אבל הזכרת חכם ואמרת, ‫איך אני מבדה שכשאני עברתי ‫הכול לבעלי ביום לכתי, ‫הוא באמת ישמור לנחסים ‫כדי להעביר אותם לילדינו ‫ביום פקודה שלו. ‫זאת אומרת, יכולים לעבור ‫כמה עשרות שנים אפילו, ‫בוא נגיד כמה שנים טובות ‫מהיום שאני העברתי לו ‫עד ליום שהוא יעביר לילדים.

‫כדי להבטיח את זה, אני צריכה ‫לעשות כל מיני פעולות בתוך הצבאה הדדית. ‫לתת הוראות הגנה. ‫הוראות ההגנה האלה ‫הן על ספקטרום רחב, ‫שכל משפחה שאני יושבת איתה, ‫אני מציעה לה את מרבית ההגנות, ‫והן בוחרים כמה להדק את החגורה.

‫ובתרך הזו אתה בעצם יכול ‫להגן במצב שבו יהיה לבן הזוג ‫שממנו, שאנחנו כבר לא איתו, ‫יהיה לו בן זוג חדש. ‫זה לגיטימי וזה בסדר, ‫אף אחד לא רוצה להישאר לבד. ‫אנחנו מעודדים אפילו.

‫אבל יחד עם זאת אנחנו אומרים, ‫בוא נשמור ‫שאם יכנס בן זוג חדש לחיים שלך, ‫הרי זה רכוש שאני ואתה צברנו יחד, ‫אנחנו רוצים שהוא יגיע ‫לילדים המשותפים שלנו, ‫ואני צריכה להגן על זה. ‫אז יש בצבאה נושאים והגנות ‫שאנחנו מכניסים אותם, ‫ושוב אנחנו יכולים להגן ‫על הנכס המקרקעים, ‫אני להגן על הכספים בבן, ‫אנחנו יכולים לדרוש הסכם ממון, ‫אנחנו יכולים לעשות כמה וכמה פעולות ‫כדי לבדא בסופו של דבר ‫שאם אני עושה צבעה ואמרתי, ‫אני לבעלי ובעלי לי, ואחר כך ‫לילדים, זה לא מספיק. ‫כי זה שאמרתי, אחר כך לילדים ‫יכול להיות שלא ישאר כלום לילדים.

כן. אז אלה הן ההגנות שאנחנו עושים, וזה כדי לוודא. וכך כשאני יושבת עם משפחה, תמיד דבר ראשון, אני מתחילה בהורים.

להבין בכלל מה הם רוצים ביניהם. כי רק אחר כך נוכל לדעת מה יישאר לטובת הילדים. אני רוצה לדעת מה, אנחנו יכולים להרחיב על זה, הרי אפשר לעשות איזה שישה פודקסטים.

לגמרי. וגם כבר תקפתי את זה הרבה בפודקסטים שלי וגם בזומים. אבל אני רוצה כן לשים את הדגש על הצרכים המיוחדים.

עכשיו, הגענו לזה, כן. ויש לנו ילד, וניקח את זה לשני אירועים. יש לנו ילד עם צורך מיוחד.

קודם, בשלב אחד שהוא קטין. ויש לנו ילד עם צורך מיוחד שהוא בגיר. ואנחנו יודעים, וכבר שמענו גם בפודקסטים שלי, שדיברנו על התחום הפיננסי, שיש משמעות, מתי אתה קובע את הדברים, ומה אתה מקבע שאתה עם קטין.

איך אני מגן על הילד עם הצרכים המיוחדים. ואתה יודעת מה? אני אשמח לשמוע את זה עם נקודת מבט, בלי לגרום כנעה או צער לאחרים. ברור, ברור.

לילדים אחרים. אני אמרתי בפתח דבריי, ההסתכלות היא הסתכלות משפחתית. וההסתכלות היא מאוד מאוד חשובה על האחים כולם.

ואם אתה זוכר, אמרתי בהתחלה אני רק בסוף מגיעה לילד המיוחד. לא סתם. כי רק אחרי שאני בונה את התשתית כולה, עבור המשפחה בין בני הזוג, ולאחר מכן לילדים האחרים, אז אני בעצם חושבת שאנחנו יכולים לדעת איך לבנות את התשתית לילד המיוחד.

אז אחרי שעשינו את כל זה, ועשינו את ההגנות בין בני הזוג, ואחר כך הסתכלנו על שאר האחים, ואמרנו בואו נראה מה קורה איתם. בוא נראה מה אנחנו יכולים להשאיר להם. בוא נראה מה חשוב לנו.

אני אתן לך דוגמה. למשל, ליש לנו ילדים צר solution בצרכים מיוחדים בתפקוד גבוה. זה אומר, בתפקוד גבוה לא בהכרח מונע לא אפוטרופוס, או בהכרח לא מונע לא אפוטרופוס.

עכשיו ילדים בתפקוד גבוה, אחד המאפיינים, או אחד הדברים שאנחנו יודעים זה שיש בהם איזושהי תמונות, איזושהי נאיביות, איזשהו קושי להתנהל, ולהבין סיטואציות. ואנחנו מאוד פוחדים שכשאנחנו מורישים להם מישהו ינצל בדיוק את זה. ואנחנו יודעים שזה קורה.

ולצערנו כן. אז איך אני מגנה עליו? כי מצד אחד אני רוצה לתת לו, ומצד שני אני לא רוצה שהוא יהיה חשוף לאנשים שינצלו את מימותו. אז נלך רגע למקום שנגיד אני רוצה לדאוג כאימא שהוא יישאר לגור בבית שאנחנו גרים בו לכל ימי חייו.

אני לא רוצה. אבל מצד שני אני פוחדת שמישהו יבוא ויחתים אותו על המסמכים ויתול את הבית. אז יש לי כל מיני אפשרויות.

למשל אחת האפשרויות זה לקבוע בצבא שיש לו זכות מגורים בבית. אבל זכות הבעלות תהיה על שני האחים שלו. והם כפופים.

כן. הם כפופים. כן, אבל מה קורה במצב הזה? אמרנו שהוא בתפקוד גבוה.

נגיד הוא מתחתן. מעולה. אין שום בעיה.

זאת אומרת מותר לו להביא ילדים, אבל יכול להיות שהוא מתחתן. אין שום בעיה. וגם יביא ילדים.

מצוין. הוא ימשיך לגור בבית. זכות המגורים.

אבל אז לא יהיה לו את הזכות בנכס. נכון. אנחנו לא רוצים שיהיה לו את הזכות בנכס.

אז זכות… כן, אבל אז… את אומרת… ואז מה הוא יורש לילדים שלו? אנחנו נחליט. אם אנחנו רוצים לחשוב, אם אנחנו יודעים שהוא ברמת תפקוד גבוה, והסיכוי שהוא יתחתן בעתיד, אנחנו יכולים לעשות משהו אחר. שוב, זה הרבה מאוד… הכל תלוי במורכבות.

תראי, ככל שאנחנו מדבר על זה… ברור, צלול פנימה. אז אנחנו פתאום נבין את רמות התפקוד. להסתעפויות, נכון.

בעצם, אולי המסך כאן זה אומר, זו הסיבה שצריכים לשבת ולעשות כאן מלכת מחשבת, ולהכיר את כל החורים והמקומות שאפשר ליפול שם. חד משמעית. לשזה פאזל מטורף.

אבל בגלל זה, זה דוגמה. כי היכול להיות שהדוגמה שנתתי לאותה משפחה שאתה מציין, לא מתאימה. יכול להיות שהיא מתאימה למישהו אחר בכלל.

יש כל כך הרבה אפשרויות. זה הרי רק דוגמה לפתרון אחד. יש עוד אפשרויות.

בואו ניקח את הדוגמה העיקרית של לשמה בעצם דיברנו. הרי אם אני, יש לי ילד עם צרכים מיוחדים, בתפקוד נמוך, הרי בהכרח בין אם הוא קטין או בין אם הוא בגיר, הוא לא יהיה מסוגל לטפל בענייניו. אני בהכרח צריכה מישהו שיתפל בו.

ואז יש לנו את האפשרות, לי כהורה, לקבוע שבצבאה שלי תהיה נאמנות. והנאמן הוא זה שיהיה אחראי. על כל הכספים שאני מורישה לילד.

שאני קובעת שהם צבועים עבורו. ובעצם לא מספיק בנאמנות שאני אומרת מי זה יהיה. למשל, אני יכולה לבחור את האחים שלו.

ולהגיד, הם הנאמנים מבחינתי. אני יכולה לבחור רק אח אחד ואח השני. ומה קורה? תקבועו נאמן והנאמן גם להתאדה? בדיוק.

אנחנו קובעים גם מחליפים. אנחנו קובעים אפילו, צער לי שאני אומרת את זה, וסליחה שזה ככה, אם חס וחלילה, הילד שלשמו הקמנו את הנאמנות לא יהיה בחיים, מי יקבל את החלקים שנותרו שם? גם את זה אנחנו קובעים. אנחנו קובעים בתוך הנאמנות מה נחיות, ומה מותר ומה אסור לנאמן.

האם אני רוצה שאותו ילד שלי, אם אמרנו שהוא בתפקוד נמוך, יהיה באוסטל? אולי אני לא מוכנה שהוא יהיה באוסטל? אולי אני רוצה שזה יהיה בית לחיים? אולי אני רוצה שהוא ימשיך לגור בבית אם יטפל? שוב, כמו שאמרת, והגדרת את זה נורא יפה, זה פאזל. וזה נורא נורא תלוי ברצון של ההורים, ביכולות הכלכליות שלהם, במצבת הנכסים שלהם. יש מורכבות שלמה, בגלל זה אני קודם לומדת את המשפחה, קודם לומדת את כל התהליך, ורק אחר כך מגיעה בעצם לפתרונות.

את יודעת, את מדברת על נכסים, ואנחנו צריכים לזכור שחלק מהנכסים שיש לאנשים זה נכסים פיננסיים. נכון. ואנחנו יודעים את הסיפור של יואב גביר, שהייתנו בביז, שהוא מספר על איך הוא התחיל, הוא יועץ פיננסי, כן? נכון.

ואיך הוא התחיל, ומזה שפתאום הוא גילה שכל מה שאימא שלו צברה כל החיים, התעדה לו. נכון. והשאלה הגדולה, האם יש הגנה, מעבר למה שצריכים להכין מראש, אבל על הילד עם הצרכים המיוחדים, ומתי עושים את זה? עוד פעם, שלא יקריא גם מצב, הרי יש הבדל בין מצב שוקרטין ובגיר, לגמרי.

מתי עושים את זה? אז קודם כל, זו שאלה נהדרת, זו באמת שאלה שמיועדת לסוכני ביטוח, וליועצים פיננסיים, אבל אני אתן כותרת. למה? כי אני גם מפנה את הלקוחות שלי. אני יכולה להגיד לך שבקרנות הפנסיה החדשות, יש מסלול שנקרא בן מופחר.

בן מפחר זה אומר, שאנחנו בתוך קרן הפנסיה, ושוב, יש שם תנאים מיוחדים, אני לא נכנסת לניואנסים, כל אחד יצטרך לבדוק. עשיתי את זה גם. כן, אני מתארת לעצמי, אז כל אחד יבדוק בקרן הפנסיה שלו, ואז בתהליך הזה בעצם, אנחנו כהורים, אם יש לנו קרן פנסיה, אז נניח אם אנחנו מקבלים את הקצבה החודשית, יש קצבת שערים.

עכשיו, בדרך כלל, הקצבת שערים מסתיימת בגיל 21, כשילדים מגיעים לגיל 21, אבל כשזה ילד עם צרכים מיוחדים, שעומד בתנאים שכתובים באותה הקרן, יכול להמשיך ולקבל 40 אחוז מהקרן פנסיה, הקצבה שלי, עד אחרית ימיו. ומאוד מאוד חשוב, אין משפחה שאני פוגשת, ואין הרצאה שאני עושה, שאני לא מדברת איתם, ולא מבקשת, תעשו את זה, תבדקו את זה בבקשה. משום שהתהליך הזה, לבדוק את זה, צריך להגיד לחברת הביטוח, א', עוד היום, שאנחנו נמצאים, שיש לנו בבית ילד עם צרכים מיוחדים.

אז נכון שהרוב החברות, ואני שומעת את זה כל הזמן, אומרים, תבואו אלינו אחרי. אז זה לא מספיק לי. ואני בתוך הנאמנות שאני מכינה, נותנת הנחיה לנאמן, בבקשה לך תבדוק אם הילד עומד בתנאים, על מנת שהוא ידע בכלל, ושיהיה לו סמכות לפנות לחברת הביטוח, או לקרן הפנסיה, כדי לקבל את הזכויות עבורו.

מה שאת אומרת באופן עקרוני, את אומרת, נכון שאת מארגנת את המסמכים האלה, ובגלל זה הרגשתי נוח לשאול אותך, את יודעת, לפעמים שאני מקליט, אני צריך לחשוב איפה הגבולות שאני יכול לשאול את המרויינים שלי, כדי לא להביך אותם. אבל ידעתי שאני לא אפול. ובגלל זה גם לא היינו צריכים הכנה גדולה.

אבל את אומרת, שאת מנצחת כרגע על המקלה, שאת עכשיו מעורכת את זה, אחד הנושאים, בגלל זה עוד פעם החשיבות לעשות את זה, שהילד עם הצרכים הוא קטין, זה חלק מזה, זה לפנות לכל הנושא הפנסיוני, ולהארגן את זה נכון. נכון, נכון. וגם, לא רק הכרח.

ואז גם לרשום את זה אצלך. אבל זה הרעיון, שכשאני מתחילה לטפל במשפחה, אני לא רק אומרת להם צבאה ידדית, אחד לשני, טק טק טק, שליש, שליש, שליש, ביי להתראות. זה מבחינתי לא צבאה.

כשאני נכנסת לפגש עם המשפחה, קודם כל, עריכת צבאה אצל זה, זה בין שלושה לארבעה מפגשים, כי יש בזה גם היבט רגשי. תחשוב שאני מתחילה לשאול אנשים שאלות, על היום שהם לא היו פה. כמה זה קשה? כמה זה מפחיד? כמה זה מפחיד אותי? וגם רוב השאלות שאני שואלת, זה דברים שהם לא העיזו אפילו להסכים, לחשוב עליהם.

לא רק לחשוב עליהם. אני יכול להגיד לך מה החוויה האישית שלי, אומנם עוד לא עשיתי את זה פה, כן, אבל עשיתי את זה לא מזמן, זה הייתה חוויה קשה מאוד. נכון? אפילו באיזשהו שלב, ההולדים היה צריך קצת לדחוף אותנו, בגלל שאנחנו קצת ברחנו מזה.

חד משמעית, אני חווה את זה כל הזמן. את זה ואת האיפוי כוח המתמשך. חווה את זה כל הזמן.

ואני, אתה יודע, בניגוד להרבה פעמים אורחי דין נורא כועסים. מה, אתה לא רוצה? אז לא צריך. אני מבינה את זה.

מה, אני יכול להגיד לך שהיום הכי קשה, זה שהאבא שלי לקח אותי, הייתי בן 45, לקח אותי לאיזה מקום במשרד, ואמר לי, תראה, פה. פה. יש את הצבא, אתה רוצה לקבל את המעטפה שלה? ממש לא, נכון? אמרתי לא, לא, לא.

ברור. טוב שאני יודע שהיא פה, לא רוצה לדעת מה כתוב, אבל חייבים להתמודד עם זה. אני חושבת שזה מחסום רגשי אמיתי, וזה באמת באמת לא קל.

וכשיש לך ילד עם צריכים מיוחדים, שאתה נורא פוחד כי הוא יוצא לעולם, ואתה רוצה שמישהו ימשך להגן עליו כמו שאתה עושה את זה, זה עוד הרבה יותר מפחיד. אני חייב לעשות פה איזה קפיצה. יכול להיות מצב, יכול להיות מצב שאנחנו הורים לילד עם צריכים מיוחדים, ולא הלכנו לעולמנו, אלא הפכנו להיות יהודים.

הפכנו להיות אנשים שלא יודעים לנהל את החיים שלנו. לא מצליחים. אז נכון שלצורך העניין הזה, אנחנו יודעים שיש את המסמך השני, את האיפוי כוח המתמשך.

ובכל זמן שאנחנו, גם שם יש הרכבים, ולא לפגוע ולא ליצור מריבות בין הילדים, והכל. ויש לזה משמעויות, לא פחות מאשר הצבא. אבל מה קורה, מה קורה במצב הזה, ואיך מתארגנים לזה עם ילד עם צריכים מיוחדים? נהדר.

אז אני אגיד מילה רק לטובת המאזינים, שאולי לא שמו את הוודקאסט לעניין האיפוי כוח המתמשך, מה זה בכלל איפוי כוח מתמשך? לא, זה חשוב. איפוי כוח מתמשך זה מסמך שבו, אני כאדם, כל עוד אני בריאה וצלולה, יכולה בעצם להחליט, א', מי יטפל בי ביום שאני לא אהיה צלולה חלילה, וב', גם איך הוא יטפל בי בשלושה ההיבטים. בהיבט האישי, בהיבט הרפואי, ובהיבט הכלכלי.

עכשיו זה נשמע סיסמאות, אבל זה מאוד מאוד חשוב. כי זה נראה רחוק מאיתנו, ואתה יודע, מה עלינו? זה לא אנשים סכנים, לא אנשים מבוגרים. אגב, זה לא רק דמנציה.

יכול להיות שאדם יכנס לניתוח, ויהיה מורדם יום או יומיים. מישהו צריך לפעול במקומו, מישהו יכול לגשת לבנק, מישהו צריך לחתום על הניתוח, מישהו צריך לעשות את כל זה. אני יכול להגיד לך מהחוויה האישית, שבן אדם יכול להיכנס, בן אדם מבוגר יכול להיכנס היום לבית חולים, ולקבל דיליריום.

למדתי את זה לפני. מה זה דיליריום? אני לא למדתי. אז דיליריום זה דמנציה זמנית.

אה, אוקיי. שמקבלים את זה לאנשים בוגרים שנכנסים. אני חוויתי את זה עם אימא שלי, זה שמחתי.

זה דאח לה, והיא אישה מבוגרת, וזה פתאום צריכים מישהו לנהל את זה, ואני יכול להגיד לך, זה מחוויה אישית של אשתי, שפתאום מצאה את עצמה, מטפלת את אימא שלה, שעבר האירוע המוחי קשה. זה ערכות שהיא אמסת, ואצלם לא היה את זה. בוא נדבר מה קורה כשלא עושים את זה.

אתה יודע מה? אם אתה אומר… אני יכול להגיד לך את המריבות אצל האחים, את הבלגן, את ההסכמה, מי, בייחוד במשפחות שיש מחנות, ויש דברים, השם ישמור. אז אני אוסיף על משהו. ולכי לבתי משפט, ותעשרי את זה.

בול, בול. אני מדבר, אתה מדבר על… עכשיו צריכים… מערכת היחסים עם בני המשפחה, שאתה יודע, אנחנו רוצים לשמור עליה טובה. הרי מה המטרה שלנו כהורים? הבאנו ילדים לעולם, הקמנו משפחה.

הרי החלום הכי גדול שלי, זה שהילדות שלי יישארו ביחד, מאוחדות, ואוי ואבוי להם המריב, ואני כל הזמן אומרת להם את זה. אוי ואבוי לכם. כאילו זה משהו מבחינתי, שאסור שיקרה לעולם.

ואת יכולה להגיד, ש-90 אחוז מהמשפחות המפורקות, זה על ידי… מריבות. מריבות של נחושה. אתה יודע, זה לא פר, אבל כי אני פוגשת את אלה שמתפרקות.

ואומנם, לשמחתי, פוגשת הרבה שאני עושה איתה. אבל הבעיות מגיעות אלינו, הלוחוי הדין. אז אני לא יודעת להגיד, הטובים לא מגיעים.

הם תודה לאל מסתדרים. לפעמים מגיעים בלי… יכול להיות שהאחים מסתדרו כל כך יפה, ופתאום, או החיות, ופתאום הבן זוג או הבת זוג. בדיוק.

בדיוק. אז עכשיו בוא נחזור רגע. נגמר את ההקלטה, אני אספר לך.

אז נחזור לאיפוי כוח מתמשך. כל כך חשוב, אפילו בהנחיות האישיות שלי. איפה אני רוצה להיות? אני רוצה להיות בבית עם הטפל? אני רוצה לעבור לדיור מוגן? אולי אני יכולה לבחור יותר מה דיור המוגן? מה יעשו איתי? מה מותר? אתה יודע אפילו לאיזה הנחיות אני הולכת לעשות באיפוי כוח מתמשך? אתה תצחק.

אבל גם לפרטים האישיים שלי, אני רוצה כאישה, להמשיך ולהיראות, כפי שהייתי רגילה. אז אפילו לצבוע לי את השיער, זה עוד לא שברתי. גם שם אני מגיעה בתוך התהליך.

ועוד יותר מזה, אני שואלת עם אדם, יש מזון שהוא לא אוהב? תחשוב, אני דמנטית. וואלה, איך אמר לי מישהו, שלא יעיזו לתת לי קרוב ניצנים? מעולה, כתבנו. תאר לך שמחר, מישהו מאחר את הקרוב ניצנים, ואין לו יכולת להביע את החוסר הצון.

אז כשאתה מבין שאנחנו מדברים בדברים הגדולים ביותר, אנחנו נכנסים ברזולוציה וההנחיות לדברים האישיים והגדולים ביותר. איפה אני אגור? מה יקרה איתי? מה יעשו איתי? כל מה שיעשו עם הכספים שלי, מה מותר? מה אסור? אבל בואי תקחי איתי. ומה את מותר והאסור? והילדים הצרכים מיוחדים שלי.

שם אני רוצה לשמוע. כי אם למשל, אני עשיתי איפוי כוח מתמשך, ויש לי ילד עם צרכים מיוחדים, שאני רגילה כל שבת לנסוע אליו לאוסטל, ולקנות לו בגדים, ולהביא לו הוגה, ולהביא לו את כל מה שהוא רגיל. בסדר? יום אחד אני לא פה.

מישהו צריך לעשות את זה. או שאני פה, ולא כשירה. אני לא כשירה קוגנטיבית.

ברגע שאני לא כשירה קוגנטיבית, מי שמונה כמיופק כוח עבורי, יכול לפעול בכספים שלי, רק עבורי. אלא אם, כתבתי מפורשות באיפוי הכוח, שמותר להשתמש בכספים שלי, עבור הילד המיוחד שלי. או צריך, לא מותר.

לא רק צריך. מותר. למה מותר? כי אני נותנת לו הרשאה, אבל אני גם כותבת לו באיזה היקפים, כי בסופו של דבר אני לא כשירה, וגם צריך לטפל בי.

יכול להיות שצריך הרבה מאוד כסף, כדי לטפל בי. אז צריך לעשות את האיזון הזה. אבל אני רוצה שימשיכו ללכת, לבקר אותו כל שבת.

אני יודעת שמי שאיסע, זה עולה לו דלק, זה עולה שעות. אולי אם מערכים אותו בשבת, צריך להביא איתו איזשהו מטפל, שיסייע. מי משלם את כל זה, אם אני שילמתי את זה עד היום? אז מה, לא ייקחו אותו הביתה לשבת, בגלל שאין מאיפה לקחת? אוי, ואבוי לי.

אז בתוך היפוי כוח מתמשך. במסגרת ההנחלות המקדימות. תגידי לי, כשאת עושה את זה, הרי בכל זאת, את מכינה נטל, שהולך ליפול על כתפי הילדים.

או על האחרים. נכון. את מערבת אותם בזה, כדי שהם יהיו מודעים לזה, וזה לא ייפול עליהם.

חד משמעית. חד משמעית. לא לכל התהליך.

לא לכל התהליך. כי לתהליך של מה ההורים רוצים, זה צריך להיות אישי. אסור להם להיות מעורפים, ואסור להם להשפיע.

אבל בהיבט של מה הילדים, ואיך אנחנו עושים עם הילדים, הם צריכים מיוחדים בהחלט. וגם אל תשכח, שאם הם מתמנו, אז במסגרת היפוי הכוח המתמשך, הם צריכים לחתום גם, שהם מסכימים. אז אני מקיימתי את הפגישה האישית, ומסבירה להם מה ההורים ביקשו, מה כתוב בהנחיות, אצע אותם לכל המערך, כי הרי בסופו של דבר, כשהם יצטרכו לקיים את זה, לא יהיה להם את מי לשאול.

אולי איתנו פיזית, אבל לא איתנו קוגנטיבית. אז לכן מאוד מאוד חשוב שהם ידעו, ותמיד אני אומרת, אם יש שאלות עכשיו, בואו נפתח את זה, תיכנסו לניואנסים, אל תתביישו. תיכנסו לניואנסים, כי אתם תצטרכו להוציא את זה לפועל.

יכול להיות שגם אני לא אהיה פה, מי מבטיח שאני אהיה פה ביום שהם יצטרכו להפעיל את זה? למעשה אפשר גם לקבוע שאם נגיד אני ההורש שטיפל בילד, לקבוע שהצטרכו לקבוע לו, מטפל לו מישהו, לא, חייב להיות אחד הילדים. אז בואו ניכנס לזה. אז זה לא, זה לא.

אז בואו ניכנס רגע להבדל אולי, ואם נחזור שנייה לצבאה, דיברנו על נאמנות, נכון? אז אמרנו, כהורים שאנחנו רוצים להוריש לילד מיוחד, אני יכולה לקבוע, אני יכולה לקבוע נאמן. אבל, מה אני לא יכולה לקבוע? אני לא יכולה לקבוע אפוטרופוס. אם זה ילד קטין מתחת לגיל 18, או אם זה בגיר מעל גיל 18, אבל לא קשיר קוגנטיבית, זאת אומרת מונה לו אפוטרופוס, בשני המקרים הללו אני צריכה לעשות מסמך נוסף, כדי להביע את רצוני מי הייתי מבקשת שיתפל בילד שלי במקום מי.

זה פוספת ל… כן, זה לא איפוי כוח מתמשך וזה לא צבעה, זה מסמך הבאת רצון. והמסמך הבאת רצון, שמו כן הוא, אני מביעה בפני בית המשפט את רצוני. אני אומרת אם חליל אני לא אהיה כאן, אני מבקשת שאחותי, או שבני, או שביתי, יהיו האפוטרופסים לאותו הילד.

כי למה? אפוטרופוס ממנה רק בית משפט. זו הסמכות הבלעדית של בית המשפט. ולכן אני לא יכולה למנות אפוטרופוס, אבל אני יכולה להגיד לבית משפט, תראה ביתי הבחורה, אני חושבת שהיא מתאימה, אני נותנת להנחיות, אני נותנת לזה.

בית המשפט תבחן את זה. בדיוק. בבוא היום כשיגישו את הבקשה יחד עם המסמך הזה, בעצם בית המשפט ישלח עובדת סוציאלית, תפגוש את ביתי הבחורה, היא תבחן אם היא מתאימה.

אבל לא עושים את זה בשלב שאני, הכל בסדר. הרי אנחנו מפקידים… את המסמך עושים עכשיו. שנייה, הרי את המסמכים האלה, את הצבעה ואת האיפוי כוח מתמשך, אנחנו מפקידים… ‫אצל רשם היורושוס ‫והאפוטרופוס הכללי.

‫נכון. גם את המסמך הזה. ‫-גם את המסמך הבאה למסמך הזה.

‫אבל הוא לא עובר בחינה ברגע הזה. ‫-לא, הוא מופקד. ‫הוא יושב שם במשרדי האפוטרופוס ‫הכללי שאחראי לזה.

‫וחלילה ביום שבו אחד ההורים, ‫או מי שמונע כאפוטרופוס, ‫אינו בן אחראי, אז בעצם יוגשו ‫הבקשות לבית המשפט, ‫ובית המשפט תבחן את זה. ‫אני יכולה להגיד לך שב-90 אחוז ‫מהמקרים בית המשפט מאשר את זה, ‫אלא אם, למשל, נניח שביקשתי ‫שביתי הבחורה תהיה, ‫אבל היא אסתר אי-לוקיישן ‫לארה״ב, ‫טוב, אז היא לא יכולה ‫להיות אפוטרופסית. ‫עכשיו, אני יכולה במסמך הבאת רצון ‫גם להביע מי יחליף אותה ‫אם היא לא תוכל.

‫גם שם אני יכולה לעשות ‫איזשהו שרשור כדי לוודא, ‫ואם נניח חלילה, אף אחד ממי ‫שביקשתי, שזה, אתה יודע, ‫הם מקרים קיצוניים, ‫אבל נניח שקורה, ‫אז בית המשפט ימנה. ‫עכשיו, אם לא עשיתי ‫מסמך הבאת רצון, ‫אין לי מושג מהאפוטרופוס, ‫וזה בית משפט ימנה. ‫ואני לא יכולה לדעת או לכוון ‫את בית המשפט מי חשוב לי ומי לא.

‫שזה מבחינתי להשאיר… ‫-אני חושב שיש משמעות מאוד. ‫למה לא ערבבו את הטופס הזה ‫בתוך המסמך הראשי? ‫למה אני לא יכול לחשום ‫באיפוי כוח, ‫הוא אני רוצה שיינהל אותו? ‫למה זה צריך להיות מסמך נפרד? ‫אז אני אגיד לך, לדעתי, ‫כשעשו את איפוי כוח מתמשך, ‫פשוט לא הסתכלו רחב מדי, ‫אז כל הנושא של איפוי כוח מתמשך… ‫זו הייתה תוספת. ‫-זה חדש.

‫זה משהו כמו בשש-שבע שנים האחרונות. ‫-אבל זה גם בצבאה, הטופס. ‫אז רגע, בצבאה אתה כן יכול לרשום, ‫יכול לרשום בצבאה, ‫אם יש אפוטרופוס, אני מבקש ‫שיחליף אותו, אתה יכול.

‫אני אגיד בכנות, ‫אנחנו נזהרים מזה. ‫כי אז אתה קצת מכניס את האפוטרופוס ‫הכללי לתוך הנאמנות ‫ולא בטוח שאתה רוצה. ‫אני מציפה את זה מול המשפחות, ‫אני לא ארד עכשיו לתוך השיקולים.

‫תגידי לי, כל התהליך הזה, ‫מהרגע שבן אדם ‫או נכנס למצב של סיעודי או נפטר, ‫כמה זמן לוקח להפעיל את זה ‫כדי שאפשר יהיה לטפל בו? ‫שאלה מצוינת. קודם כול, ‫היפוי כוח מתמשך תוך 24 שעות. ‫בכל מצב, הרי אנחנו יודעים, ‫פגרות, מה פגרות? ‫שום דבר.

ברגע שאדם הוגדר ‫על ידי פסיכיאטר שהוא לא קשיר ‫והוא ערך היפוי כוח מתמשך לפני, ‫דרך האתר אתה מכניס את ה… ‫זה חייב להיות פסיכיאטר? ‫ואם הבן אדם בקומה? ‫אז אני אגיד, תראה, ‫בוא נגיד ככה, ‫בחוק קבוע צריך, כדי להוכיח ‫שאדם אינו קשיר, ‫צריך חוות דעת פסיכיאטרית. ‫-כן. ‫בתוך היפוי הכוח המתמשך, ‫יש לך היום אפשרות להחליט ‫כמה אפשרויות.

יכול להיות ‫שעל הרצף הזה יש שלוש אפשרויות, ‫למשל, בין הקהל הקווה, ‫אתה יכול להגיד, ‫מספיק שרופא המשפחה יגיד ‫שאני לא קשיר. ‫אתה יכול להגיד ‫רק חוות דעת פסיכיאטרית. ‫ויש גם הקיצוניים שאומרים, ‫רגע, רגע, רגע, ‫לפני שאתה לוקח לי ‫את כל הסמכויות בחיים, ‫כי אנחנו שנינו יודעים ‫שדמנציה, זה יכול להיות… ‫לא ליורד.

‫-יפה. ‫אני רוצה שני חוות דעת פסיכיאטריות ‫ששניים יקבעו שבאמת אני לא קשיר, ‫כי ממחר, ברגע שהן מקווה אחד, ‫נגמר הסיפור, אני יוצאת מהתמונה. ‫זה גם יכול למנוע הרבה מאוד ‫השתלטויות לא רצויות של ילדים.

‫תודה רבה. בדיוק. עכשיו… ‫-אנחנו יודעים שיש הרבה כוחות אופל בעניין.

‫אנחנו יודעים ויש… ‫את יודעת, אני תמיד אומרת, ‫יש לנו ילדים טובים. באמת, ‫אני חושבת שלכולנו יש ילדים… ‫אני מאמינה, בסופו של דבר, ‫גם ילד שעושה כאלה דברים, ‫ואני נתקלתי, כן? ‫הוא נמצא באיזשהם לחצים כלכליים, ‫הוא בעצמו כן עובד, לא עובד, ‫יש לו אישה, יש לו בעל, ‫יש כל מיני דברים ‫שמובילים אותנו לסיטואציות לא נעימות. ‫בואו לא נכניס אותם לשם.

‫בואו לא נאפשר את זה בכלל. ‫בואו לא ניתן בכלל את האופציה ‫לזה שזה מה שקורה. ‫ואז הסיכוי שזה יקרה הולך ופוחד, ‫וגם הילד שלנו לא יתפטן ‫לדברים שהוא לא צריך להתפטן.

‫הצעריות שלנו גם ישמור על זה. ‫אז אני מאמינה שזה… ‫אפשר לעשות את זה. ‫ובעברי כוח מתמשך, ‫ברגע שיש לך חוות דעת, ‫או מה שקבעתי בתוך ‫ההנחייות המקדימות, ‫יש את האתר של האפוטרופוס הכללי, ‫ששם בעצם אני כעורכת הדין ‫בסוף התהליך מפקידה ‫את האיפוי כוח המתמשך, ‫ואז תוך 24 שעות ‫הוא הופך להיות צו שיפוטי, ‫ומי שהתמנה, ‫אם נגיד ביניתי את הבת שלי, ‫אז היא תוך 24 שעות בעצם ‫כבר יש לה צו שיפוטי ‫שיכולה לפעול מכוחו, בסדר? ‫לגבי צבעה זה אחרת, אבל… ‫זה בסדר.

‫נלך רגע לאיפוי כוח מתמשך, ‫יש שם סעיף נורא יפה, ‫שפה כן הסכילו לעשות אותו, ‫והם אמרו שכשאדם הולך לעולמו ‫והופעל איפוי לכוח מתמשך לפני, ‫אז בעצם איפוי הכוח מתמשך ‫ימשיך לפעול עוד 90 יום לאחר מותו. ‫למה? כי באמת להוציא צו ‫קיום צבעה. ‫מהרגע שאדם נפטר, ‫מהרגע שנגיש אותו, ‫לאו דווקא שנפטר, ‫לוקח בסדר גודל של שלושה חודשים.

‫ואז לא מאבדים את הרצף המשפחתי. ‫בול, ומאפשרים את המשך ההתנהלות ‫מול חשבונות הבנק, מול הרשויות. ‫סידורי קבורה, כל מה שקשור.

‫-כל מה שקשור לזה, בדיוק. ‫ואז זה מאפשר בעצם רצף למשפחה ‫כדי שלא יהיה נתק. ‫אז יש היגיון גם בחוקים, ‫והיה כאן ממשק מאוד יפה.

‫ישנם מקרים שאין איפוי כוח מתמשך ‫או שהוא בכלל לאופעל, ‫אז ברגע שאדם הולך לעולמו, ‫מרגע שמגישים את הבקשה, ‫לוקח סדר גודל ‫של בין חודשיים לשלושה ‫עד שאנחנו מקבלים את הצו. ‫זה בעצם הזמן. ‫תקשיבי, ידעתי שאנחנו ‫לא נספיק את הכול.

‫זה גם, בואו נודה על האמת, ‫זה נושא מאוד רחב. ‫צודק, מאוד. ‫ואני חושב, ואת יודעת, ‫אחד הדברים היפים, ‫מה כיף לי בפודקאסטים, ‫אני כל הזמן בבית ספר.

‫ממש. ‫ואת רואה שיש לי ידע, ‫אבל כל פעם אני לומד עוד דברים חדשים. ‫אני מעמיק בעוד נושאים.

‫-אני מעמיק, ואני כל פעם לומד ‫ומגישות ומהכול. ‫אני למדתי הרבה בפרק הזה. ‫ואני חושב שאני צריך לעשות ‫פרק נפרד על כל הנושא ‫של כל אלמנות צה", ‫וכל הנושא של הפצועים ‫וכל המשמעויות והזכויות שלהם ‫והכול, ‫בשביל שזה נושא מאוד מאוד חשוב.

‫שוב, אני החכמתי, אני החכמתי, ‫ואני הכרתי את הנושא הזה ‫של היפוי כוח מתמשכים, ‫וגם עשיתי בעצמי עכשיו אחד ‫ואת הצוואות, אבל אני חושב ‫שאחד הדברים שלמדתי פה, ‫ואני חושב שלמדתי את זה ‫מהרגע שהלכת לי גם את הניירות ‫ובכלל מהרגע שנפגשנו, ‫זה שבכל דבר, ובפרט כאן, ‫צריכים להסתכל ‫על כל כך הרבה מרכיבים. ‫וזה לא נגמר מה השמות של הילדים ‫בתעודות הזהות וכמה אני ‫ואיפה אני גר ומה הנכסים, צריך ‫להסתכל על הרגישויות ועל החלוקות, ‫ואם היינו נכנסים לצבאות לעומק, ‫איך מחלקים את הנכסים ‫ולא ליצור מריבות ‫ואיך לא לשלם מיסים ו… ‫מצויין, לא נגענו בזה ‫שזה כל כך חשוב, ‫זה עולם בפני עצמו. ‫-אנחנו יכולים לשבת פה… ‫התכנון מס, שאני לא… ‫אפילו רק נזכיר את זה במילה ‫כי כל כך חשוב לי.

‫קחו בחשבון, ‫גם במסגרת הצבאה, ‫אם עושים תכנון מס חכם, ‫אתה יכול לחסוך הרבה מאוד מס ‫לילדים שלך. ‫אז אם אנחנו רוצים להשאיר ‫שלום בית, ‫רוצים באמת להשאיר לילדים ‫את מה שמגיע אליהם, ‫אנחנו רוצים שזכרו אותנו לטוב. ‫-לגמרי, נכון.

‫אז בואו נעשה את זה, נכון? ‫סיגל לב לזרוביץ', תודה רבה. ‫אני כל כך שמח שבאתי, ‫ואנחנו בלי קשר, ‫אנחנו ממשיכים להיות בקשר. ‫-ברור.