בית הכרם – מרגלית השכונות | פרק 32: הנצחה בגן השבשבת

מגישים: אפרים שלאין וצחי קווטינסקי · תמליל מתוקן ומוגה לאיות, שמות ומונחים · יולי 2026

ברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט "בית הכרם – מרגלית השכונות", של אפרים שלאין ושל צחי קווטינסקי. אתה יודע, אפרים, אנחנו אחרי הפוגה, שלא הקלטנו כבר הרבה זמן, ואני אשם בהפוגה הזאת, אני אשם. אני עסוק, אתה יודע, בכיבוד הורים.

מגיע לך את כל התארים שבעולם על פועלך. כן, ואני חושב שהיום, גם רחל אשתי, שעסוקה בהוריה, וגם אני, שעסוק בהוריי – אנחנו משתדלים, ומדברים על זה בינינו, אנחנו משתדלים להחזיר להם ולו במעט ממה שקיבלנו כל החיים. מסכים איתך.

אז זו ההשתדלות שאנחנו עושים, ואנחנו עושים את זה מלוא הלב. מי שרואה אותי בלילות, רץ בין כניסות ונוסע וחוזר, שיבין את המסלול. והתעקשתי שנחזור ונקליט – אחד הדברים שחסרים לי, אנחנו אוהבים לעשות דברים בשביל הנפש. נכון, המשכתי את הפודקאסט שלי, "נדל"ן בשידור", ולא עצרתי, למרות שגם שם היו לי הפוגות.

אבל הרבה פעמים עשיתי את זה במסגרת "זום נדל"ן" שלי, שאני עושה בימי ראשון. אני חושב שכל מה שבנינו פה על בית הכרם, שזה בעצם חלק מהנשמה שלנו – זה כל כך ממלא אותי. אנחנו גם שומעים את הפידבקים ברחוב, מהאנשים שפוגשים אותנו. אז אני שמח שאנחנו סוף־סוף יושבים ומקליטים, ואני חושב שהיום נתתי לך גם את הבמה, ועכשיו רמזת לי על מה הולכים לדבר – זה לא רגיל אצלי.

אתה יודע, אני אוהב להיות בשליטה על הפודקאסט, אבל עליך אני סומך. אני חושב שזה הדבר הכי נכון, ואתה אמרת את זה בצדק, שהשבוע נדבר על פארק השבשבת. נכון.

בפארק השבשבת כבר הזכרנו את המיקום שלו, במסגרת "שדה הטרשים" שהיינו שם משחקים, והייתה מערה שהיינו יורדים בה ועושים בה כמו סנפלינג. זה היה מגרש המשחקים, החצר האחורית שלנו. השבוע הייתה הפתיחה, במעמד ראש העיר – אני כמובן לא הייתי שם, אבל בוא, ספר לנו קצת רקע על גן השבשבת. טוב, קודם כל, צחי, באמת אני שמח שאנחנו חוזרים ומקליטים, ואני מקווה שיהיה לנו את היכולת לעמוד גם ברצף.

פארק השבשבת הוא בעצם שינוי מרענן בבית הכרם. דיברנו על כך שכל הציר הזה, שמתחיל במרכז המסחרי ומגיע עד רחוב משה קול, ליד סמכדרין, הוא ציר מרכזי בטופוגרפיה ובתכנון של רמת בית הכרם. במשך הרבה מאוד שנים, בין שני גני משחקים שכל אחד מהם נקרא בפני עצמו "גן השבשבת" – אחד נקרא הגן הקרוב והשני הגן הרחוק – היה שטח שעמד ריק.

שטח ריק בשטח, ועל הנייר זה היה מיועד לבנייני ציבור. לא היה ברור באיזה היקף, ופעם אפילו הייתה תוכנית להקים שם מכללה גדולה, גם לאוכלוסייה שלא מהשכונה.

לפני שתיכנס לעומק העניין, אני חייב לשאול אותך: אם יש משהו שחסר לנו בשכונה ובסביבה הזאת בכלל, זה איזה קאנטרי קלאב. פעם, אתה זוכר, היינו משלמים, היה לי מנהייה, היו אוספים פה כסף, היו לכולם מניות. למה לא בנו שם את הקאנטרי? לא יודע איפה זה היה צריך להיות – אולי איפה שהמתנ"ס היום.

זה נושא שלמה לא קם צריך לשאול את מי שלקח מאיתנו את הכסף ואחר כך החזיר לנו אותו. לא הכסף מעניין אותי, זה לא נדרש כאן.

אני אגיד לך בצורה אחרת. המגרש נותר ריק, ואני לא יודע מאיפה נוצר הרעיון והלחץ להפוך אותו לשטח ירוק.

והיום, אחרי החנוכה ואחרי העבודות שנמשכו כחצי שנה, יש לנו מקום נפלא. מקום ששואב אוכלוסייה מכל השכונה ואפילו ממקומות אחרים. מקום שאפשר ללכת בו ברגל ואפשר גם בהליכון.

הקימו שם שירותים ציבוריים – ממש שינוי מהפכני בכל האזור הזה, שהוא אזור של נופש, פנאי ומפגש. יש בו גינת כלבים, מתקני משחקים, ויער מאכל נפלא. אני חושב שמותר לנו להגיד תודה. יער המאכל כבר דיברנו עליו.

אולי דיברנו, אבל בואו נגיד עכשיו: תודה רבה לכל מי שידו הייתה ברעיון ובביצוע. ראיתי תמונות מהאירוע – אני לא הייתי שם, אבל ראיתי תמונות, היפנינג גדול שהרבה זמן לא ראיתי כמוהו בבית הכרם. ואפילו המנהל הקהילתי, בתודותיו, הודה לאריאלה שהייתה פעם מתכננת השכונה, ולגלי שהייתה עובדת הקהילה – וזה לא תמיד ברור מאליו שזוכרים למי שעבד הרבה שנים ועזב את השכונה ותרם. אז תודה מכל הלב לכולם.

אבל המותג הזה של "גן השבשבת" היום הוא סוג של שצ"פ – שטח ציבורי פתוח, במונחי בניין ערים. אני לא יודע אם שינו את הייעוד הרשמי שלו, אבל כל עוד נשתמש בו והעצים יגדלו, יהיה קשה יום אחד להפוך את זה חזרה לשטח בנייה. אני לא חושב שיש תוכנית כזאת – זו עבודה שהשקיעו בה בתשתיות, חצי שנה חפרו ועבדו שם. הייתי מוציא את הכלב בבקרים, בכוונה הולך לראות שם, להתפעל מהעשייה, ולא מאמין שיום אחד מישהו יבוא ויפרק את זה.

אז מה יהיה יום אחד, אנחנו לא יודעים, אבל אני אגיד עוד דבר: אנחנו כל הזמן אומרים "בית הכרם שכונת גנים", ומדברים על תוכנית קאופמן ועל עוד אלף ואחד דברים – אבל מבחינת שטחים ציבוריים פתוחים, בית הכרם הוא משאב במחסור. יש לנו את גינת ביאליק – כי ביאליק לא בנה בסוף את הבית שלו שם, ואם היה בונה, לא הייתה לנו גינה. יש לנו את "גן ה־20", שהוא סוג של גן, אבל בשעתו לא היו בו רחבות או משהו דומה.

נכון, נכון. אז בשעתו פתחו לנו גם את גן השחר, לאורך כביש בגין.

הוא גדול, והוא עכשיו באיום גדול בגלל קירוי בגין, שהולך לקחת חלק ממנו לעשר שנים, עד שיצמצמו שוב. מדברים שבמתחם "טס" אולי יום אחד תהיה שם פארק.

אני עוד לא יודע, התוכנית שם עוד לא נפתרה, והנה הרחנו את זה. עוד לא – ולמדנו שיש שם בעיה. אז בוא נתחיל דווקא מהחיובי: פארק השבשבת, שנחנך השבוע בין גני השבשבת לכל הציר הזה, יוצא מן הכלל.

בסוגריים אני כמובן אזכיר את מסלול ליבי הסלעים, שאני קורא לו "גן בונה בית" – זה נוף העבר. אבל את הפוסטקרד שלנו היום אני רוצה, ולצערי לא הצלחנו גם להגיע למצב של הנצחה לכל האזור הזה של הטרשים. אולי זה עוד יבוא. יש שם את השארית שרואים ליד המתקנים – השאירו שם שטח טרשים, אבל אף אחד לא מספר את הסיפור. אולי נגיע גם לזה.

אבל היום אני רוצה שנתמקד בשלוש דמויות, ואני מזמין אתכם – כשאתם הולכים בהנאה בכל הציר הזה, ולא חייבים לרוץ, ושכחתי לציין שגם פתחו שם שביל אופניים וכושר, זאת אומרת ממש יש הנגשה – יש שלוש דמויות שמונצחות עוד לפני החידוש של הפארק, אבל מונצחות במה שאנחנו קוראים היום פארק השבשבת. הן נמצאות סמוך לרחוב האלוף יוחאי בן־נון, במפלס של הרחוב הזה. חשוב לי שנלמד ששווה לפעמים לעצור ליד שלט ולחשוב מי האיש, מי האישה שמדברים עליהם כאן, ואיזו זכות יש לנו, שהם מאנשי השכונה, ולנו יש את הזכות להנציח אותם.

אז אני אגיד ככה: היה טקס גדול בשבוע שעבר בפארק השבשבת, שפורסם ברבים והגיע אליו קהל רב. אבל לפני שנתיים היה טקס שלא כל כך פורסם, במעמד ראש העיר, במעמד המשפחה, ואולי במעמד נציגי המנהל הקהילתי.

אפילו אני ארמוז שבמעמד הייתה הג'ודוקאית יעל ארד, יושבת ראש הוועד האולימפי בישראל. וגיליתי שהטקס הזה היה – גיליתי אותו רק עכשיו, לפני חודשיים, לבושתי הרבה. ואמרתי: אם הייתי יודע… זה לא לבושתך, זה לבושת מי שלא פרסם את הטקס.

הייתי בא ומספר לאנשים מי האיש, ומה ההקשר הבית־כרמי שלו. אז מי האיש? אם נמצאים ברחוב האלוף יוחאי בן־נון, יש את מעון ויצו, ובין מעון ויצו לרחוב משכן צ'ילו יש מדרון, שיפוע, שנקרא רחוב יוסף גוטפרוינד. אני יודע שרחוב זה בדרך כלל אצלנו לתנועת כלי רכב עם מדרכות, ופה זה ברוחב של אולי שלושה מטר, מישור משופע שעוזר לעלות ולקשר בין המפלס העליון למפלס הרחוב, ונקרא רחוב יוסף גוטפרוינד.

מי הוא יוסף גוטפרוינד? אני אזכיר לציבור הרחב שהוא אחד מחללי אסון מינכן. צחי, אנחנו היינו בכיתה ח', ב־1972, כשקרה האסון בספטמבר 1972, ויוסף גוטפרוינד הוא אחד מי"א חללי מינכן. כשקרה האירוע בכפר האולימפי, המחבלים באו לדירת המשלחת הישראלית ורצו לפרוץ פנימה.

ויוסף גוטפרוינד היה הר אדם. הוא היה המאמן של המתאבקים. הוא היה אדם גדול ורחב, מדהים וחזק, ונשען על הדלת בניסיון לחסום את המחבלים מלהיכנס לדירה.

זה קצת מזכיר את אירועי השביעי באוקטובר, שאנשים בחירוף נפש ניסו למנוע ממחבלים להגיע לקורבנות. אבל לא צלח בידו, והוא צעק לחבר'ה: תברחו! ובכל זאת המחבלים עצרו אותו עם עוד אנשי הדירה, וביקשו מהם להוביל אל החדרים של הספורטאים האחרים.

ובסופו של דבר, אירועים שוודאי כל אחד זוכר כטראומה אישית – כשאני אומר "אנחנו", היינו בכיתה ח' ב־1972, וממש עולה לנגד עיניי מה היה לנו בתיכון באותם יום־יומיים. אני לא אשכח לעולם את הלילה שבו רצחו אותם.

ובסופו של דבר הם באמת נרצחו בידי המחבלים, כשהיה ניסיון חילוץ מצד הכוחות הגרמנים. עכשיו, מה מיוחד? כשאני מדבר על יוסף גוטפרוינד, אני רואה אותו מול עיניי – לא רק לפי התמונות. כי יוסף גוטפרוינד הוא בן משפחת גוטפרוינד, שהיה להם פנסיון עדן ברחוב ביאליק 8, ליד הבית שלך, ליד הבית של סבתא שלי.

ליד הבית הפינתי, בצומת – מי שנוסע ברחוב ביאליק ומגיע לעצור, אם הוא בא מכיוון הדואר, בצד ימין, מספר 8 בביאליק, זה היה הבית של משפחת גוטפרוינד, פנסיון עדן. ובשבילנו, משפחת שלאין שגרה בביאליק 6 – הדוד שלי, סבתא שלי והדודה שלי, ואני שהייתי שם המון – הפנסיון היה חלק מההוויה שלנו.

אפילו פעם מישהי ניגשה לבן־דוד שלי ואמרה לו: "אני הכרתי את סבא שלך." הוא שאל אותה איך זה יכול להיות, והיא ענתה: "הייתי בפנסיון עדן וראיתי אותו." אז כנראה שהיא ראתה את אביו.

בכל אופן – יוסף גוטפרוינד שייך לפנסיון עדן, והיו לו שתי בנות שגרו בשכונה גם הן. הפנסיון היה של ההורים שלו, וגם הוא היה חלק מאנשי הפנסיון.

אחת מבנותיו קוראים לה יעל, ואני פניתי אליה בעקבות הפרסום ואמרתי לה: אני ממש מצטער שלא הייתי באירוע, כי יכולתי לספר גם על יוסף גוטפרוינד ופנסיון עדן, ולהסביר גם למה הם התעקשו שההנצחה שלו בירושלים תהיה דווקא בבית הכרם.

למה היא לא בבית הכרם הישן, ליד הבית עצמו? אני לא יודע למה כך עשו. אבל המשפחה – יעל ובנותיה, ובעלה אריה שם – שהיה לימים ראש מועצת מבשרת ציון. אחיו וייציג גר פה בשכונה, ווייציג בנה היה מנהל העבודה בפרויקט שאנחנו יושבים בו עכשיו, בבית שלי.

יפה, אתה רואה, מעגלים נסגרים. כן, אריה שם היה ראש המועצה, ונכדתו של יוסף גוטפרוינד, לירון, עוסקת בתקשורת, והיא גם חיה את הסיפור של סבה.

בכל הזדמנות – הבטחת לי לסגור לי היום מעגלים. הם נזכרים, ואנחנו נזכרים. הם אפילו הביאו לי – יעל תרמה ושלחה לי דברים שנכתבו במשפחה, וסיפרה סיפור יפה על משפחת גוטפרוינד, שכשעלו מאירופה אחרי השואה הצליחו להביא איתם שעון מטוטלת מהבית באירופה.

והשעון הזה היה תלוי בפנסיון – היה חלק מההוויי של פנסיון עדן פה בבית הכרם. חלפו שנים, והשעון קצת נדחק לפינה, אבל יום אחד מצאו אותו, חידשו את השעון המטוטלת, והוא תלוי עכשיו בבית של יעל שם במבשרת ציון, ומצלצל בכל שעה ובכל חצי שעה. וכל הילדים והנכדים והנינים של משפחת גוטפרוינד – מהשואה, ומיוסף גוטפרוינד שנספה במינכן – כשהם רואים את השעון יש להם משהו משפחתי שמזכיר להם כל הזמן את יוסף גוטפרוינד ואת ההורים. אני ממש שמח שזכינו בבית הכרם שיש אפילו מדרון על שם יוסף גוטפרוינד, ובכלל, תדע לך שאני חושב שבירושלים אין הנצחה ראויה לי"א חללי מינכן.

אני לא רוצה להגיד שאין בכלל, אני לא כל כך זוכר בראש איפה יש בירושלים הנצחה לי"א חללי מינכן. השנים חולפות, כל פעם יש לנו קורבנות חדשים, עושים אתרי הנצחה – אבל זו לא חוכמה להקים אתר הנצחה, צריך גם לתחזק אותו, וצריך שהסיפור יסופר, ושהדור הבא ידע ליד מי הוא הולך, ולמה זה פרק נכבד בתולדות מדינת ישראל.

ואתה יודע, אני חושב שעד היום המשפחות של י"א חללי מינכן, שהן כבר אולי דור שלישי – אם החללים הלכו לעולמם לפני 54 שנה – עדיין נאבקות אם באולימפיאדה תהיה דקת דומייה לזכרם. אני לא מבין למה הם צריכים להילחם על זה. אז אני שמח ומציע שכל מי שהולך בגן השבשבת ילך רגע ויחפש ליד מעון ויצו את רחוב יוסף גוטפרוינד.

אם מגיעים מכיוון המרכז המסחרי, צריך פשוט – לפני שחוצים את הגשר לרחוב האלוף יוחאי בן־נון, אולי לחזור טיפה – יש שם רחבה, שתי רחבות ישיבה, לקחת את השמאלית ולרדת אל הרחוב, אל רחוב האלוף יוחאי בן־נון, ולהגיע אל המפלס התחתון. ליד גן השבשבת שקרוב לרחוב הזה, יש גם מקום לפעילות בשטח מישורי. הרבה פעמים עושים שם ימי הולדת ואירועים.

עכשיו כבר עושים שם על כל הרוחב שירה. פעם היו עושים את זה רק בשמורה.

אבל יש שם מקום נוח, מקום נוח, תודה לכם. ועל הקיר, ממש בדופן הגשר למעלה, בצד הדרומי של הגן, יש לוח הנצחה לשתי נשים.

הפרויקט הזה הוא פרויקט עירוני שהיה לפני כמה שנים, ונעשה בהרבה שכונות בירושלים – לא ייחודי לבית הכרם.

העירייה פנתה אל המינהל הקהילתי וביקשה לעשות הנצחה לשש נשים שיש להן תרומה לבית הכרם, לעיר, למדינה – שש נשים שהלכו לעולמן ואין להן הנצחה במקום אחר. גלי, שהייתה עובדת הקהילה, הובילה את המהלך הזה, וביקשו מתושבי השכונה המלצות למועמדות.

אחר כך עשו מיון, ואותי שאלו רק אם במקרה אני יודע על הנצחה קיימת במקום אחר לאחת מהנשים האלה, כדי שלא תהיה כפילות בבחירה. ואני אגיד לך שמתוך שש הנשים האלה, על ארבע כבר דיברנו בלי שהקשרנו אותן לפרויקט. שתיים מונצחות בכניסה למכללת דוד ילין – חוה בובר ואופירה רייזמן.

על אופירה עשינו פודקאסט, את חוה בובר הרביתי להזכיר, ועשינו פודקאסט עם בנה עמי. בבית אבות מונצחת אסתר זילמן, רעייתו של קדיש יהודה זילמן, שעשינו עליה פודקאסט על משפחת זילמן. מוזכרת גם דודתי מלכה בילר שלאין, ועשינו פודקאסט עם בנה, קובי בילר.

ועכשיו נדבר על שתי נשים משלנו שמונצחות בגן השבשבת. אחת קוראים לה ברטה אורדנג. ברטה אורדנג היא מאושיות האמנות ואוצרות האמנות.

אוצרות אמנות, כן – התחום נקרא אוצרות, לא? במדינת ישראל. היא הייתה בעלת גלריה שפעלה בירושלים ובניו יורק, משנות החמישים ועד סוף שנות התשעים של המאה הקודמת.

היא הייתה שותפה בעיצוב אוספים פרטיים ומוזיאליים בישראל ובארצות הברית, ותרמה לניסוח הקנון המקומי. היא הייתה אישה ברמה בינלאומית, ונזקפת לזכותה הפעילות הבינלאומית של האוונגרד הישראלי – מה שנקרא פריצת דרך גיאוגרפית, אידאולוגית ותרבותית.

ואפילו במוזיאון ישראל הייתה לכבודה תערוכה בשם "גלריה משלה". התערוכה נפתחה בפברואר 2020. מה קרה בפברואר 2020? פרצה הקורונה.

ולכן היה מאוד קשה לבקר בתערוכה – כמעט בלתי אפשרי. ואפילו בתה, שגרה פה בשכונה – רגע, אני צריך להיזכר בשמה – מירי לאופר.

תכף אני נזכר. היא הייתה יכולה לקחת קבוצות של שלושים איש ולהכניס לתערוכה ולהראות. זה קצת פספוס לאישה כל כך חשובה.

התערוכה לא הייתה חשופה לציבור כמו שהגיע לה, אבל היא זכתה למלוא ההערכה. היא זכתה גם לתערוכה במשכן לאמנות עין חרוד. אז אני חושב שההנצחה שלה עכשיו אצלנו בשכונה היא מעשה ראוי.

אבל עכשיו תשאל – מה לברטה אורדנג ולבית הכרם מעבר לזה? היא הקימה שיכון בבית הכרם. כשאני אומר שיכון, אני חוזר כמובן למונחים של סוף שנות החמישים, תחילת שנות השישים. שיכון זה לא רק בית, זה לא רק מבנה.

זו ההוויה בין השכנים. היא הקימה את שיכון האנגלוסקסים. אתה מכיר את שיכון האנגלוסקסים בבית הכרם? לא.

שדרות הרצל 90. וואו. סבתא שלי הייתה גרה במספר 96.

96. שדרות הרצל 90 זה בית בנוי מלבנים קטנות כאלה, מכוון מזרח־מערב.

בין שדרות הרצל – היום זה רחוב המשוררת, פעם זה נקרא רחוב רבינוביץ' – כשהבית הזה קם, הוא היה בודד. הבתים שצפונית לו, מה שקראנו שכונת הבגדדים, נבנו כבתים פרטיים.

היא ארגנה קבוצה, רכשו מגרש, והקימו את שיכון האנגלוסקסים. הנה, כבר אז היו קבוצות רכישה.

הנה, גם לנדל"ן חוזרים. אתה רואה? זה דבר מאוד מיוחד.

בספר "בית הכרם – מרגלית השכונות" אני כותב על שיכון האנגלוסקסים. יש אפילו תמונות מראשית שדרות הרצל – היא הקימה את הבית עוד לפני שהיה שדרות הרצל. אתה מבין? שדרות הרצל קם רק אחר כך.

תראה איזו חלוציות, תראה איזה מעשה גדול של אישה נפלאה בשם ברטה אורדנג. עכשיו אני אגלה לך עוד משהו.

אשאיר אותך עם ההנצחה שלה – כל מה שאתה מספר לי לא מופיע בה, אני לא מכיר את זה מההנצחה. איפה? בלוח? כן, בלוח.

אני אגיד לך בדיוק מה כתוב בלוח, אפילו צילמתי לך את זה. הצילום כאן לכולם, וכתוב שברטה אורדנג נולדה בלונדון ועלתה לארץ ב־1935, לאחר שסיימה את לימודי האמנות בלונדון ובפריז. לאחר שבעלה טוביה נהרג במלחמת השחרור בירושלים, המשיכה בפעילותה, וב־1952 עברה לגור בבית הכרם, בבניין שאותו תכננה ושבנייתו פיקחה.

באותה שנה פתחה גלריה לאמנות, ומאז, במשך למעלה מ־60 שנה, עמלה ללא לאות להפצת אמנות ישראלית איכותית במיטב המוזיאונים בארצות הברית ובאירופה. מוזיאון ישראל ערך לכבודה שתי תערוכות, ותערוכה נוספת נערכה לכבודה במשכן לאמנות עין חרוד. רגע, שנייה אחת – אני צריך את השם, לא נעים לי – מירי לאופר.

מירי לאופר, אשתו של פרופסור נרי לאופר. זה, התחלנו את השיחה שלנו בכיבוד הורים. הם גרים בחלוץ, נכון? גרים בחלוץ, אבל התחלנו את השיחה עם כיבוד הורים. אתה צריך לראות איזה כבוד היא עושה לאמא שלה.

איזו הערכה. זה לא ברור מאליו שילדים בכלל יודעים מה ההורים שלהם עשו, ולא ברור מאליו שהם מעריכים את מה שההורים עשו. אתה צריך לראות אותה – היא כולה חיה את העשייה של אמא שלה ואת הכבוד לאמא שלה. ומה היא עשתה, מירי? אני לא… בעלה, נרי, כולנו מכירים.

נרי מכירים, אבל זה לא פודקאסט שלי, זה פודקאסט של אשתי. אשתי עבדה איתו הרבה מאוד, אשתי מיילדת. כן, והוא היה אושיה.

הוא עדיין אושיה. כן, כן. הוא אפילו – אני אגלה לך, בצניעות רבה –

קוריוז קטן: פעם עשיתי סיור לפרופ' אמנון ג'יג'ינסקי, שגמר לנהל את מרפאת הנשים בהדסה. אמנון ג'יג'ינסקי הוא בנה של רחל הלוי, נכדו של ניסים לוי.

ואז הבאתי לו, בזכות גליה בובר הידועה, שמביאה לנו כל מיני קוריוזים – היא הביאה לי ציורים שציירו לגליה בובר, כשהייתה בחופשת לידה. אז הזמנתי גם את נרי לאופר לסיור, ורציתי להראות לו ציורים ועבודות שעשה בכיתה א', אבל הוא הלך לחוג הצפרות שלו והפסיד את הסיפורים עליו. אבל בואו נחזור לאישה השלישית שמונצחת בגן השבשבת.

אני חייב להגיד לך שכשאני מדבר עליה, אני כולי התרגשות. האישה היא אסתר שרף. אסתר שרף הייתה גרה ברחוב ביאליק 5. עכשיו אני אחזור רגע לברטה אורדנג ואגיד: אם יוסף גוטפרוינד – כשעולים בעלייה של רחוב ביאליק ועוצרים בצד ימין, זה ביאליק 8 – בצד שמאל, במדרכה שהרחיבו עכשיו, יותר קל לעצור במדרכה ליד הכניסה לבניין, בכניסה התחתונה יש מרפסת סגורה שעל החלון שלה כתוב "ברטה אורדנג".

זאת אומרת, זו הייתה דירה שלה, ועד היום השם שלה מונצח שם, ואולי אנחנו פותרים תעלומה לכל מי שהלך ברחוב ותהה מה זה כתוב שם "ברטה אורדנג". אז נתנו מענה: כשגלי שאלה אותי איפה לשים את ההנצחות, אמרתי לה שאם שואלים אותי, הייתי אומר לברטה אורדנג ולאסתר שרף לשים שלט ברחוב ביאליק בין 5 ל־7 – כמו שיש לנו בתל אביב, שכל בית שני ב"תל אביב הלבנה" יש עליו שלט מי היה גר שם, מי פעל שם, לכבודו.

פה עיריית ירושלים החליטה ששמים שלטים רק על נכסים ציבוריים, ובסוף החליטו להעביר את זה לרמת בית הכרם ולשים שם. אז יש לנו בעצם עוד דבר קטן – גוטפרוינד בביאליק 8, אורדנג בביאליק 7, אסתר שרף בביאליק 5. כל הביאליק הקטן הזה מונצח בדיוק בגן השבשבת. תראה איזה צירוף מקרים העין הגיאוגרפית שלי קלטה.

אבל מה עם אסתר שרף? למה אני כל כך מתרגש? אני אקדים ואומר שבין אסתר שרף לבת שבע שלה, לדודתי מלכה בילר שלאין ולמשפחה הייתה מערכת יחסים מיוחדת, כי אלה גרו בביאליק 6 ואלה בביאליק 5. ובבית הכרם של פעם, מהמרפסות ומהרחוב כולם דיברו עם כולם, לא בוואטסאפ. יום אחד, כשהייתי קטן, אימא שלי נענתה לתחינותיי והסכימה שיהיה לי כלב. היה לי כלב קוקר ספניאל.

לא שהיה לי אותו הרבה זמן, טוב שהיה, אבל היה לתקופה קצרה. אני הלכתי בגאווה רבה לטייל עם הכלב שלי. ולאן לקחתי אותו? למגדנייה של שרה בכיכר דניה.

ואפילו אפשר היה להיכנס עם הכלב למגדנייה. היא הייתה, אסתר, אישה עיוורת, והייתה לה כלבת נחייה – כלבת בולדוג.

וכשהכלבה הבולדוג ראתה את הקוקר ספניאל שלי בתוך החנות של שרה, היא התנפלה עליו. זה היה מחזה קשה לכל מי שהיה בסביבה. אני, ילד, טראומה שלי – שרה, בעלת המגדנייה, ידעה לטפל באירוע ולנחם קצת, להרגיע את אסתר שהייתה נסערת ממה שהכלבה שלה עשתה. ואפילו למחרת, אני אגלה לך, היא באה לסבתא שלי לספר לה מה קרה, בלי שידעה שזה אני.

אימא שלי הייתה שם ואמרה לה: לא, לא, אסתר, הכול בסדר, זה הכלב שלנו. והיא הרגיעה אותה. זה זיכרון שאני חושב שאף פעם לא סיפרתי עליו. ואסתר שרף היא אישה מיוחדת.

היא אישה שמדברים עליה, גם אחרי מותה, באהבה רבה ובהערכה רבה. אסתר שרף נולדה ביפו, בזמן הטורקים. ההורים שלה עברו למצרים, כמו הרבה אנשים מהארץ שעברו למצרים.

בגיל צעיר מאוד היא חלתה בדיפתריה והתעוורה. ההורים שלה שלחו אותה לירושלים להתחנך בבית חינוך עיוורים. היא התחנכה במוסד הקדוש הזה שנמצא ליד מוסד הרב קוק.

ליד מוסד הרב קוק, כן. מוסד הרב קוק נמצא ליד בית חינוך עיוורים.

מי קדם למי? היא גדלה שם עד גיל 15, ולמדה שם גם בסמינר למורים. היא הייתה מורה לעברית. עכשיו, אתה צריך להבין שהיא לימדה עולים חדשים עברית, תנ"ך וספרות ועוד, וגם בגיל מבוגר מאוד התנדבה, המשיכה ללמד ולעזור לכל אחד שרק היה צריך – היא הייתה הראשונה לבוא ולעזור.

ב־1949 היא נסעה למיכאל, שהיה כבד ראייה והיה אגרונום, ולא יכול היה עוד ללמד חקלאות. הוא עבד פה בבית הכרם עם מורה לחקלאות בשם ברון, והיא נסעה אליו ובאה לגור בבית המשפחה, ברחוב ביאליק 5.

שם היה הגן שלי – אחר כך, כשאתה היית בגן, היא כבר גרה בדירה ליד הגן.

אני זוכר אותה, היא אחת הדמויות שהזכרנו כבר באחד הפרקים – אולי בפרק שעשינו עם אלברט. הזכרנו אותה כדמות דומיננטית מאוד שהסתובבה בשכונה, הייתה עצמאית. יש לה שני ילדים, שתפארת מדינת ישראל.

אחת מהם, עדנה פרוור, שרק לאחרונה עזבה – אחרי שהאמא, בוא נגיד, אחרי כן הרסו את הבית בביאליק 5. אסתר גרה שם, עדנה הייתה שכנה שלה, ויש עוד דירה של הבן השני, רלי – שם גרה הבת של רלי, הנינה של אסתר שרף. זאת אומרת, היום בביאליק 5 גרה הנכדה של אסתר שרף והנינים שלה.

תראה איזו המשכיות. פרוור זה קשור לאודי פרוור? לא, לא, לא. עדנה עזבה את השכונה רק לפני שנים בודדות, אבל אנחנו אומרים – ליבה נשאר בבית הכרם. ורלי, הבן, היה טייס בחיל האוויר.

אני זוכר שאפילו – אספר לך – לטוס פעם היה דבר נדיר. אימא שלי נתנה לי מתנה: טיסה בשמי הארץ, כשרלי היה הטייס. זו חוויה לכל החיים. אני רוצה להגיד לך שקיבלתי מרלי, ששאלתי אותו קצת על אימא שלו, קטע שמישהו כתב – זיכרונות או ספר, אני לא יודע בדיוק מי האיש – אבל הוא כתב על אסתר שרף, המורה שלו, ואני אקריא קטע ממנו.

הוא כתב: "אסתר שרף – קרן אור באפלה. לא ליקקתי דבש במערכת החינוך, ומצדי לא יכולתי את המערכת בנפת צופים, אבל בחשכת ילדותי זהרה באור יקרות מורתי אסתר שרף, המחנכת שלי בכיתות ד'. הדבר החשוב לה כמחנכת היה שנגדל להיות בני אדם הגונים, ישרים, אחראים, מכבדים, תרבותיים, וכך הטיפה וכך התנהגה גם כלפינו. תמיד הרגשתי שהיא רואה שליחות בעבודתה."

והוא מוסיף: "עד גיל 90 עסקה אסתר בהוראה. כשיצאה לגמלאות התנדבה ללמד עברית לעולים חדשים. לפני כמה שנים ביקשו תלמידיה להגישה כמועמדת לפרס ישראל על המפעל החיוני של חייה. להגשת המועמדות נדרשה הסכמתה. אסתר שמעה על כך והתנגדה בתוקף. 'מה קרה לכם?' שאלה. 'השתגעתם? מה עשיתי בסך הכול?' עמדתה הנחרצת סגרה כל אפשרות להמשיך ביוזמה הברוכה. בשנת 2018 זכיתי לראות איך חוגגת את יום הולדתה ה־96 – זה היה יום גדול בחיי. זמן לא רב לאחר מכן הלכה לעולמה, והייתה לי זכות גדולה להימנות עם תלמידיה של המחנכת הדגולה הזאת, שבימי ילדותי זהרה בשמיים ככוכב גדול, אהוב ונערץ."

אני רוצה להגיד לך שלפני זמן מה, ארן גנור, שהוא תושב השכונה והוא כבד ראייה, ביקש שנעשה סיור לעיוורים ולכבדי ראייה מבית חינוך עיוורים. עשיתי להם סיור, וזה היה אתגר, אבל דבר מרתק.

עשיתי להם סיור בשכונה, והבאתי אותם, הושבתי אותם בגן ה־20, לדבר על המצבה. יש שם פינת ישיבה, ממש מתחת לבית של אסתר שרף.

אחד המשתתפים מתחיל לספר לי על אסתר שרף, על עדנה שרף ועל הילדים של עדנה פרוור שרף. זאת אומרת, הקשר בין התלמידים למשפחה של אסתר היה כל כך חזק. איזו דמות אסתר שרף, שזכינו שהיא הייתה תושבת השכונה, וזכינו להנציח אותה בשכונה. אני בהחלט חושב – עכשיו סגרת לי, במיוחד בקלפי הזאת, סגרת לי מעגל שסוף־סוף אני מבין את הסיפור, שהאישה שכל כך הרשימה אותנו כילדים, שבחיים לא ביקשה עזרה, תמיד הסתדרה, תמיד ראינו בה דמות מיוחדת כזאת, ותמיד הייתה עם סבר פנים יפות לכולנו ודיברה איתנו.

ולא ידענו מי היא. אני אגיד לך ככה: כל הפעילות שלי בבית האבות, כשהיא הייתה בחיים, היא הייתה שם. הייתה יושבת בשורה הראשונה, ומה שנקרא, הייתה מעריצה קבועה.

ובכל פעם התרגשתי לדבר איתה, כי היא מכירה אותי עוד מלפני שנולדתי. אתה מבין? וזה מה שיש בינינו – זה קשר בין המשפחות, ותמיד אתה זורק לי משהו על סבתא שלי או משהו על דודתי. אני אגיד לך משהו: בני־דודיי, לפני כמה שנים, הזמנתי אותם לליל הסדר אליי הביתה.

הם באו לליל הסדר, ואמרו לי: "רגע, אפרים, אי אפשר להתחיל את ליל הסדר, אנחנו הולכים להגיד שלום לאסתר." אתה מבין איזה קשרים ואיזו הערכה לאישה השכנה המיוחדת הזאת? זו זכות גדולה, ואני חושב שכל מי שילך בגן השבשבת יעשה מאמץ קטן, ירד רגע למפלס שם, יתבונן – ולא רק על אסתר שרף וברטה אורדנג ויוסף גוטפרוינד. כל מקום שאתם רואים בו שלט, תעצרו רגע. אל תעשו יותר מזה – היום יש לכם טלפון ביד, תקלידו את השם שעל השלט, ותגלו עולם מופלא.

אני חושב שאני אגיד לכם מה מפריע לי, ואני מקווה ששומעים אותנו בוועד השכונה: אם אני תושב בית הכרם, תושב רמת בית הכרם, ואני מסתובב שם לא מעט – הרי אני מסתובב עם הכלב שלי, ובתקופת הבנייה של הפארק הסתובבתי לא מעט בתוכו, עקבתי אחרי הבנייה, זה סקרן אותי כאיש נדל"ן – ואני לא הכרתי את שלושת ההנצחות האלה.

זה אומר שיש כאן בעיה, ואני חושב שצריך לתת לזה יותר תשומת לב. שאתה מספר כאן את הסיפור, זה הסיפור של השכונה שלנו. זה הסיפור של מי ששייך לשכונה הזאת, אנשים שיש להם חלק בהיסטוריה שלה, וחבל, חבל שאנחנו צריכים להיות במצב, כמו שאתה אומר, שבמקרה אנחנו נתקלים בזה ועושים איזה חיפוש בגוגל או בקלוד כדי להבין – ואתה יודע שאנשים לא עושים את זה, לא עושים את זה, אנשים עוברים שם עסוקים בהליכה, עסוקים בכל הדברים. אז אולי צריך לחשוב על פרויקט הנצחה יותר מהותי. אבל אני חושב שלפרק הזה יש משמעות מאוד כבדה. נכון שדיברתי בו מעט – בעצם לא דיברתי כמעט בכלל, ונתתי לך את הבמה המוחלטת – אבל אני חושב שהשארת אותנו כאן עם הידע הזה, והשלמת לכולנו פרק שחסר לנו בשכונה, ואנחנו נמשיך לעשות. אני לא תמיד אתן לך לדבר לבד, אבל בפרק הזה אני מוכן ליהנות מכך שהקשבתי יותר.

הפרק הזה גם שונה, וצריך – אולי אמרתי בהתחלה ואולי לא – איך אני אקרא לו מבחינתי. בדרך כלל אני דואג להביא אלינו איזשהו אורח. הפעם אנחנו באים אל האורחים, ואני מזמין את כולכם ללכת לבקר את האורחים שלנו, לראות, לחשוב דקה על מה שאמרנו כאן, וכך נכבד את זכרם של אנשים שהתרומה שלהם היא לא רק למשפחתם, ולא רק לבית הכרם – היא לתפארת מדינת ישראל, וזה מה שחשוב לנו.

אני יכול להגיד לך בבטחון – אולי לא היום, כי אני מלמד עד עשר בלילה – אבל בטוח שהטיול הבא שלי עם הכלב שלי הוא לשם, לראות את זה בעיניי, והפעם לראות את זה כמי שבא במיוחד כדי לראות. אנחנו באמת קוראים לכולם. אפרים, תודה רבה על הפרק המיוחד הזה, ואני מקווה שלא יהיו לנו עוד עיכובים, ונוכל מעכשיו לחזור להקלטות סדירות.

כמובן, הכול תלוי בכיבוד הורים. ניפגש בפרק הבא. להתראות.