תלמה אבישר נעים – אשת חינוך מבית הכרם

תמליל מתוקן — פודקאסט "בית הכרם – מרגלית השכונות", פרק 34 | אפרים שלאין וצחי קווטינסקי

ברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט, בית הכרם, מרגלית השכונות של אפרים שלים ושל צחי קווטינסקי. והיום אפרים אנחנו מרחים את תלמה, רק שכחתי לשאול אותה מרוב התרגשות תלמה. היום נעים, אבישר נעים.

אבל גדלת כאבישר פה בשכונה. ובעצם אנחנו עושים את הפרק הזה, כמו שתכף אפרים יסביר ואתם רגילים שאפרים נותן לנו את הרקע. אנחנו עושים את זה לאור ולרגל פתיחת שנת הלימודים.

ואנחנו מערכים פה אשת חינוך, אבל אשת חינוך שיש לה קשר הדוק לבית הכרם ונולדה עשור לפנינו בשכונה. ניצחת אותנו. אז אנחנו הולכים לדבר תלמה גם על בית הכרם וגם על החינוך וגם על הכל.

את עוצר, כמו שאני מכיר אותך, אמרתו שאני מכיר אותך בפנים, כשאת נכנסת אמרתי לך שלום ישר. אבל נראה לי שכבר יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר שמקווה שיספיק הזמן של ההקלטה. אז אפרים, כמו שאנחנו רגילים, לפני שניתן לתלמה, ונראה לי שלא נוכל לעצור אותה, למה היא תשטוף אותנו.

לפני שככה נתחיל, בוא ככה, אתה יודע, אתם יודעים גם שאפרים אחראי על האירוח, ומביא תמיד לאנשים המעניינים, ואני נהנה מזה. אז אפרים, תספר לנו, למה אנחנו יושבים פה עם תלמה, ותן לזה רקע קל. אז שלום לכולם, ושנה טובה לכולם, ושנת לימודים מוצלחת.

לזרחת. היום שאומרים פתיחת שנת לימודים, זה רב דורי, זה גם הילדים, וגם ההורים שלהם, וגם אי אפשר לפתוח שנת לימודים, בלי הסבא וסבתא שצריכים לעזור אחרי שנות הלימודים. כן, אבל הסבתא וסבא זה נהיה קצת חופש מהקיץ.

אבל, אני אומר, תמיד לנו זה עושה ככה דה-ג'בו על המורים שהיה לנו, ועל הלימודים שהיה לנו, ואיך היה פעם, ובאמת, זכיתנו, צחי, שלנו מורים נהדרים, ולמדנו. הנה, הזכירה את המרבלתיטה. וואו.

ואני הולך איתך אפילו גם בתיכון, אבל בטח בבית הספר יסודי, ולפעמים אני שואל את עצמי, למה היה כל כך כיף לקום בבוקר ולרוץ לבית הספר? כי באמת, הלכנו בכיף. ואחד הדברים זה מה קורה אחרי שעות הלימודים. היום יש כל מיני מושגים, כמו צהרון, משפחתון, אני לא בדיוק מכיר את המושגים.

לנו, בכיתה ד', היי, אני לא זוכר בדיוק, היה בית התלמיד. אבל זה היה תחוגים. בית התלמיד, אני כבר לא זוכר מה עשיתי בדברים אחרים בבית התלמיד.

גם זה לא הוגדר אז חוג תסנאות, או חוג רמי. זה היה הוגדר, בית התלמיד, והייתה לנו מדריכה נפלאה בבית התלמיד, שקראו לה תלמה, וקוראים לה תלמה עד היום, ומאז שהייתי בגיל עשר. אני פוגש אותה כל פעם, בחיוך, באהבה, בשמחה, בהערכה, ובמיוחד, הזיכרון שיש מבית התלמיד עם תלמה, זה שהיה לנו כמו פנקס כזה, שהיה לנו הליכה לסרטים.

והייתה לוקחת אותנו כקבוצה, לסרטים, בעיר או בקולנוע קריאת יובל, ואחד הדברים שכל האנשים זוכרים, זה לא את השם של הסרט, זוכרים שגם היינו הולכים לקולנוע, ואוכלים את ההוגה האדומה, במזנון של הקולנוע, וזה זיכרונות של ילדות שהולכים איתנו כל החיים. אני לא חושב שמי ששומע אותנו הצעירים מכירים את הקולנוע שהיום יש שם את המרכז המסחרי, וזה היה דבר מדהים. אז אנחנו זוכים היום, ואני מאוד שמח שתלמה נענתה מהר מאוד להזמנה, לבוא ולספר לנו, ואני אגיד עוד משפט אחד על תלמה שאני אגנוב לה, כי בכל הפודקסטים ובכל הסיורים, אני מחזיק תמונה של הסמינר, ואומר שכל ילד בבית הכרם התחיל בצד אחד כתלמיד בכיתה א', וגמר בצד השני כמורה.

אז הנה דוגמה חיה, תלמה. אז תלמה, את יודעת, אני עכשיו יכול לשחרר את הנצרה, ובעוד 40 דקות אפרים ואני נגמור להסתכל עליי ולהקשיב, אבל תני לנו קצת סיפור, מי זאת תלמה, תספרי לנו קצת על ההורים, קצת איפה נולדת והכל, ומשם אנחנו נמשיך גם לחינוך ולכל. הסיפור חיה היום מאוד מאוד מעניין.

זה מפגש של אשכנזים ושל עיראקים ושל רוסים. אגב, את נמצאת בבית כזה, אני פולני, אמנם תור שמיני מירושלים, אבל אמא פולניה ואשתי עיראקית. אני באה ממשפחת מורים, האבישר זה משפחה של מורים.

הגיעה לפה בן אדם מבגדד, התחתן עם ספרדיה שקראו לה רחל לוי, היא הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות, והיא הורישה לכולנו את העיניים הכחולות, דווקא היא הספרדיה. אז אפרים פה במיעוט, לא? גם אתה עם עיניים כחולות. ונולדו להם ארבעה ילדים, שלושה מורים והאישה גננת.

כנראה שהאבא גם היה איזה סופר סתם, והאימא, רחל לוי הייתה גננת. ואז נולדו להם ארבעה ילדים, יחזקל, רפאל, דוד, יחזקל, רפאל, דוד ומזל, זאת האישה והיא גם הייתה גננת. יחזקל ורפאל היו שני אחים, הם גרו בכברון, כשהיו הפרעות בכברון הם עברו לנחלת שיבה, לנחלאות.

ושם הילדים התחילו ללמוד הוראה. כשהם למדו להיות מורים, יחזקל ורפאל, שלושתם היו מורים, יחזקל ורפאל החליטו, יחזקל היה בן הבכור, התחילו פה, לא היה פה עבודה, ואז הציעו לו לישראל למנחמיה. בעמק הירדן שם שקט וצריכים מורים.

ושם הוא הגיע ומשפחה המצאה אותו, משפחת קאץ. שהם באו מאירקוץק, אירקוץק זה סיביר ברוסיה, הצפון. הם באו מאירקוץק והאבא למד אגרונומיה והפך להיות חקלאי, במנחמיה, והוא לימד והתאהב שם בבת שלהם, רבקה עם שר מטולטליס, לחיי מדומות.

ואז כשהאחיו הקטן רפאל, היותר קטן מנו, סיים את הסמינר, אמר בוא גם אתה. ואז הוא התחתן עם אחותה. ואז האבא אמר, הבאתם לי עיראקי אחד, עכשיו עוד עיראקי, אבל הגברים האלה נסעו את הנשים האלה על כפיים.

סבתא שלי ששנה, שהאחותה קראו לה רבקה, היה נופל לה משהו, היא הייתה צועקת רפאל, ובאה מרימלה, היא לא היא תמיד כופפת, נקותה, וקנה לה בשוק. והם, ואז התארגנה פה. מה הם לימדו מהיהר? לימדו מכיתה א' מרים, הבית תחכמוני, המון המון ילדים מבית הספר תחכמוני.

הם לימדו בבית הספר בנים שהיה תחכמוני, אמא שלי אחר כך למדה בלמדת. אמא שלי בוגרת תחכמוני? תחכמונית, אז הם היו מורים, רפאל והירך ישקל. ‫אז הם גרו בבית יעקב, אבא שלי, ‫והוא למד בטח כמוני.

‫והאח שלהם, השלישי דוד, פנה יותר, ‫הוא היה עסקן יותר במשרד החינוך ‫וקצת יותר במועדה… ‫-אז רגע, מכל אלה מי זה ההורים שלך? ‫אז עכשיו, רפאל, אני הבת שלו. ‫-היא הנחדש שלו. ‫אני הנחדש שלו.

‫כשהם התחילו, כשהם חזרו, ‫הם לימדו שם, ‫ואז התארגנה פה קבוצה של רכישה, ‫קבוצת רכישה לרכוש פה שטחים, ‫ורפאל ויחזקן הלכיתו לקנות פה שטחים, ‫והם קנו דירה על יד דירה. ‫הבית שלנו עומד כבית אבישר, ‫והבית שלהם זה המלון. ‫שכתובת שלו.

‫-רחוב החלוץ 27, ‫ורחוב החלוץ 39. ‫-29. ‫29, זה יש שם את ה… ‫-המלון.

‫המלון. ‫-נכון, גם אבא שינו פרק. ‫החזית של המלון, והחזית… ‫-היום זה נקרא חיילים משוחררים.

‫חיילים בודדים, כדי שאנשים… ‫את אומרת להם מלון, ‫אבל מי שחדש בשכונה הוא לא בדיוק… ‫-היום זה מעון לחיילים בודדים. ‫עכשיו, יש שם כשבגדר… ‫-רגע, אבל המלון לא היה של אבישר. ‫לא, הם מחרו אותו.

‫הם בנו שני בתים שווים. ‫מה שווה בהם? ‫הבית של החלוץ 27 ‫והחזית של החלוץ 39 ‫זה בית עגול. ‫הסלון, יש לו קיר עגול.

‫והשאירו את זה ‫כי זה בתים לשימור. ‫אוקיי. ‫-אז היום, אם מסתובבים ב-29 וב-27, ‫רואים את החזית הזאת.

‫עכשיו, כשאין לו דו… ‫-אז רגע, זה נזכיר, ‫סליחה שאני פותח סוגריים, אפרים, ‫שאתה, מי שרוצה לראות ‫את הדברים האלה, ‫אז אתה עושה סיורים, ‫אולי הגיע הזמן כבר לדבר על זה. ‫הוא עושה שם. ‫-אתה עושה פה סיורים בשכונה ‫ואתה מראה את הדברים האלה, נכון? ‫-כן, כן, אולי.

‫ומספר עוד מה שאני… ‫אז רק ככה, תפתח סוגריים. ‫איך אנשים מגיעים אליך לסיורים? ‫הכי טוב שהשלכו… ‫-הסליחה שאתה מפרח להתאמנות. ‫בגלל שזה משתנה מפעם לפעם, ‫שהשלכו לי וואטסאפ או הודעה.

‫-תגיד את המספר. ‫-0-5-0-6-2-3-3-3-7-5. ‫ואני אומר לקלאוד, ‫כשאתה עושה את הסיכום של הפרק, ‫תדגיש את זה, כן? ‫-כי מאוד חשוב לי ‫להתאים את הסיורים לקהל.

‫כי אם יש לי מישהו שהוא גר פה ‫או למד עם מורה מסוים ‫או יש לו איזה זיכרון מסוים, ‫אני בדרך כלל נוהג להביא ‫הסמכתאות מבחוץ ומספר לו ‫מה שהוא לא ידע על עצמו. ‫אני, יש לי הרגשה שאנחנו הולכים ‫לעשות את אחד הפרקים. ‫אני אלך עם המצלמה, ‫אתה תדבר אל המיקרופון.

‫ואני אספר… ‫-הולך להיות פצצה. ‫ונביא את תלמה. תלמה, ‫בואי תמשיכי.

סליחה שהיא פרטית. ‫זהו, אז עכשיו… ‫אז נולדו שני אחים. ‫בינתיים היחס כאלה זה, זה של ‫איפה שהם גרו ב-29, ‫קיבל עבודה בחיפה והם עזבו.

‫וסבא שלי נשאר, סבא רפאל. ‫הוא התחתן עם המרטין שושנה קאצ'י, ‫מנה חמיה. ‫והם בנו את הבתים ולמטה ‫שמו יחידה להשכרה.

‫כשהם באו בשנת 1921… ‫לא, אבא שלי נולד ב-23, ‫הוא היה בן שנה. ‫הם באו בשנת 1924, הם נכנסו לבית, ‫הבית היה מוכן. ‫והם הזכירו את הדירות.

‫-זה תחילת השכונה. ‫כן, לא, ועוד לא היו כבישים, ‫לא היה כלום. ‫לא, זה תחילת השכונה.

‫השכונה נולדה ב-23, נכון? ‫זהו, שנה אחרי. ‫-23, כן, כן. ‫נרכשו הקרקעות ‫והם נכנסו ב-24.

‫עכשיו, עוד לא היו כבישים, ‫לא היה שום דבר. ‫הגיעו לפה קבוצת חלוצים ‫שבאה מביאה אליסטוק, ‫והם נמצאים איפה שהיום ‫יש את קפה דניה. ‫היה שם מצריף איפה שהם ‫נותנים אוכל לחיות.

‫ושמה הם היו חיים. ‫איזה עשרה, שני עשרה, ‫הם סללו בידיהם את הקרקעות. ‫הם באו מרוסיה, ‫הם לא ידעו שום דבר, ‫אבל לימדו אותם לסלול.

‫הם סללו בידיים, ‫ובין… כשהם היו כמה חודשים, ‫מי יכיל להם אוכל? ‫מה יעשו להם? ‫הביאו איזה שתי בנות יתומות מרוסיה, ‫ליובה ופסיה, שייבשלו להם. ‫והם היו באים בערב, ‫הליובה והפסיה היו מגישות לשניהם. ‫וסבא שלי, אחד מהסוללים, ‫היה סבא שלי, קראו לו פסח הרפז.

‫פסח זה על שם סבתא פסיה, ‫לא בגלל שהוא נולד בפסח. ‫אז כולם יודעים שיש רחוב ‫ניסן הרפז פה בשכונה. ‫נכון.

‫-אז פסח הרפז הוא… ‫רגע, רגע, אתה מדלג רץ מהר מדי. ‫-כן, ועכשיו… ‫ואחד מהחלוצים בשם פסח הרפז ‫התאהב בליובה, נימן, ‫והם היו צריכים דירה לזכור. ‫אמרו להם, משפחת אבישר, ‫רפאל ושושנה, מזכירים דירות.

‫הלכו לגוף שם בזכירות. ‫בינתיים אימא שלי נולדה שם, ‫היא, כשהיא הייתה בת שנה, ‫ששמה? ‫-ואבא שלי, שהיה משפחת אבישר, ‫חנה הרפז ואבישר. ‫עכשיו, כשאבא שלי היה בן חמש ‫ואימא שלי הייתה בת שנה, ‫המשפחת הרפז כבר קצת התבססה, ‫והם עברו לעשות מוכר.

‫המכרם זה כל שנה מחליפים דירה ‫במקור ברוך. ‫עברו ממקום למקום למקום, ‫והאבישרים נשארו פה. ‫עברו 20 שנה.

‫אימא שלי בינתיים חנה הרפז, ‫שימה בית ספר לאחיות בהר הצופים. ‫אריה אבישר של המשפחה פה ‫של אבישרים היה בצבא הבריטי ‫שבע שנים, היה סגן אלוף, היה פעיל, ‫וכשהם חזרו לארץ, ‫פרצה מלחמת העצמאות. ‫אימא שלי בדיוק סיימה, ‫חנה הרפז סיימה את הלימודים, ‫השאירו את האחיות שיהיו למעלה.

‫הנשואים מהר מהר זרקו אותם ‫שיחזרו חזרה, ‫והתנדבו איתם שלושה רופאים. ‫אחד זה מייקלסון, שהיה רופא עיניים, ‫ועוד איזה שניים, ‫ונשארו שם עשר, שתים, עשרה אחיות ‫לטפל בפצועים שהיו בער הצופים. ‫זה היה בית חולים פעיל.

‫אבל ביום הראשון העלו, ‫רצו להעלות מישהו שיארגן שמירה, ‫העלו את אדון אריה אבישר ‫שחזר בדיוק מאיטליה. ‫הוא היה… ואבא שלי, ‫שזה פוסט אחר, ‫נהיה שם המחנות הקורים של בנות נשים. ‫וזה פעם אנחנו נספר עליו ‫פוסט נפרד איזה בן אדם.

‫הוא היה מאוד מיוחד. ‫בגיל 45 הוא הלך לעולם הוא, ‫שזה היה הדבר הכי גדול. ‫טוב, בינתיים… ‫ואז הם יושבים בער הצופים, ‫ומדברים, ואז אריה שואל את השמות, ‫אז אמא שלו אומרת, ‫חנה ל… את חנה להרפז? ‫אני אריה אבישר.

‫מסתבר, היא אומרת, ‫יש לי תמונה שאני בן חמש ‫ואת בת שנה. ‫אומרת, אמא שלו יש לה ‫בדיוק את אותו דבר. ‫ואחרי שבוע הם הולכיתו להתחתן.

‫הכול בזכות התמונה. ‫-הכול בזכות… ‫עכשיו, למשפחת אבישר ‫היו שני ילדים, רחל ואריה. ‫למשפחת הרפז היו שני ילדים, ‫חנה, שזאת אימא שלי, ‫וניסן הרפז.

‫בחתונה של אבא שלי ושל אימא שלי, ‫האח של אימא שלי התאהב ‫באחות של אבא שלי, ‫וכעבור שבע שנים הם התחתנו. ‫במשפחת הרפז ואבישר, ‫השורשים, הענפים שלהם ‫הסתרגו זה וזה. ‫ואנחנו חמישה בני דודים ‫עם סבים וסבתות משותפים.

‫כולנו עם סוג דם איי-בי. ‫אנחנו כמו אחים. ‫אז רגע, רגע, רגע, ‫עכשיו, רגע, רגע, שנייה.

‫עכשיו כולם שומעים ניסן הרפז, ‫אז אנחנו עכשיו פותחים סוגריים. ‫תספרי לנו מי זה ניסן הרפז… ‫-בואו, בואו, בואו. ‫לא, לא, שנייה.

‫-לא, אני אגיד לך למה לא. ‫זה איזה שנייה. ‫-כי קודם כול אני רוצה להשלים ‫משהו מאוד חשוב, שכולם מכירים ‫בבית הכרם את בית אבאד.

‫ובבית אבאד יש את התמונה המרכזית ‫של אנשי גדוד העבודה ‫הסוללים את רחוב החלוץ, ‫וירחנו פה את שרל גלישון ‫שסבא שלו… ‫-דיברנו על התמונה. ‫עם המקוש. אבל באמצע התמונה, ‫הגבר היפה שבאמצע, שכולו פז, כן? ‫זה פסח הרפז.

‫-אבאד. ‫אתה מבין? הוא מי? ‫הוא אפילו, לא יודע אם הוא… ‫הוא גר במחנה, איפה שקפא גניה, ‫אבל הימים, הבן שלו גר בחלוץ 39, ‫הבת שלו גרה בחלוץ 27, ‫והוא פתאום באמצע בבית אבאד. ‫זה פסח הרפז, אתה מבין כמה הם? ‫לא רק אחד בתוך השני.

‫אבל בכל זאת מילה אחת ‫מי זה ניסן הרפז. ‫רגע, והוא סולל גם את רחוב החלוץ. ‫הם היו סוללים את רחוב החלוץ.

‫אני חייב שהתקדם איתה בחינוך, ‫ואני אגיד לך שניסן הרפז ‫אז הוא היה מאנשי מועצת הפועלים ‫של ירושלים, ‫וזכינו שיש לנו רחוב על שמו, ‫ואני מחכה שהבן שלו, רפי הרפז, ‫עכשיו הוא מסיים 37 שנים ‫בשירות החלוץ של מדינת ישראל, ‫עכשיו הוא מסיים להיות ‫שגריר ישראל בדרום קוריאה. ‫ואני הבטחתי לו שהוא חוזר לארץ ‫כדי שיתחיל להבין מאין הוא חזר. ‫נעשה איתו גם פודקאסט, ‫כי אני חושב שאפילו בשם שהוא היה ‫בשליחות, הוא לא יודע עוד, ‫שהוא היה בשליחות, ‫שלחנו אותו לחקור משהו ‫על בית הוועד ובית הכרם.

‫מאמת? ‫-טוב, אז זה בכל אופן, ‫אנחנו חמישה בני דודים. ‫עכשיו, אנחנו משפחה של מורים. ‫אנחנו עוסקים בעורע, ‫הרבים מאיתנו, אני ודודתי.

‫הדור השני הוא לא. ‫-אבל בואי לפני זה, ‫את גדלת בשכונה. ‫-עכשיו, אני נולדתי פה.

‫יפה. בואי תספרי לי קצת על הרקע, ‫איפה למדת, איפה היית בגן. ‫ככה, אנחנו אנשים לא מכירים ‫את ההיסטוריה לגמרי של השכונה.

‫ברגע שאבא שלי ואימא שלו התחתנו, ‫אז סבא וסבתא שלי שגרים ‫במחוב החלוץ 27, ‫והיה להם שטח גדול, ‫נתנו להם לבנות פה בית. ‫ואנחנו עברנו כשהאחי היה בנשנה. ‫זאת אומרת, אני הייתי בת שנתיים.

‫עברתי לבית הכרם. ‫הייתי בגן שנמצא היום, ‫זה הבניין של רחוב החלוץ, ‫30 זה בית אבד? ‫-לא, 35. ‫אז היית בחלוץ 35? ‫-בדיוק, 35.

‫בחלוץ 35 היה למטה גן, ‫ושם אני התחלתי את הגן ‫יחד עם אחי, הוא קטן ממי. ‫-שנים היה שם גן? ‫שנים. הייתה שם הגננת ‫מני אשכנזי, ‫הם גרו קרוב מאוד, ‫אני חושבת שהם גרו ממול, ‫בבתים שם, אני לא זוכרת, ‫והייתי שם בגן.

ואז הגעתי לכיתה א', והלוורתי לבית ספר בית הכרם בכיתה א', אבל אני עברו אליי, אבא שלי היה במשרד החוץ, במשרד החינוך, אבל היה נסע, ונסענו לארבע שנים, שנתיים לברזיל, מכיתה ב' עד כיתה ד', חזרתי ב-ד'. הרי השכונה הזאת הייתה… נסע ללמד שם? הוא הקים שם את המכון לתרבות עברית. אמא שלי, אחות במקצוע, הייתה מורה שם, הוא היה המנהל, ומהתלמידות שלה איזה שש הגיעו לארץ, והתחתנו פה.

בפנות. הצליחה להביא את הברזילאיות לארץ. ואבא שלי ואמא שלי הקימו שם תכנית טלוויזיה, מראות מישראל, אמא שלי הייתה מנגנת בגיטרה, אבא שלי באקורדיון.

את אומרת תכנית טלוויזיה? זה נשמע משהו טראגטי. בברזיל תכנית טלוויזיה, פקים מארץ ישראל. אבא שלי היה מנגן באקורדיון, ואמא שלי נגנה בגיטרה, והם שרו שירים ליהודים וגם לברזילאים.

יש לכם מסקרת מזה, הקלטות, משהו? כן, יש לי, אבל נראה הרי היום איך אפשר לשמוע את זה. כן, שאבא שלי היה שר, הם שניהם שרו, אנחנו משפחה מוזיקלית. זהו, וחזרנו, והם חזרו לארץ.

היה באמת קסם לי איזה קישור או איזה משהו. אריה וישר, אני חושבת שיהיה עליו. הוא עשה המון דברים.

הוא הקים את בית הספר לטיירות פה בארץ. בית ספר תדמור היה על שמו. או בן אדם, אם אתה תכתב… תדמור של ה… כן, זה על שם אריה וישר, כן, זה אבא שלי.

זה היה מקום ב… לא, כן, אבל המקום היה… במלון רייך, בבית ספר תדמור. התחלה הייתה ברצליה. ברצליה, במלון תדמור.

נכון, ברצליה, נכון. וזה היה על שם אבא שלי. והוא היה איש אשכולות.

אבל גם אמא שלי. אמא שלי הייתה פה אחות בטיפת חלב. כל הצעירות, כל הנשים שעובדים ילדים.

כלהם בזה גרב? כן, בוויצ'ו. כולם הכירו חנה ארפא, אבישר. איזה מפגר אני.

עכשיו הכל מסתדר לי. זה קשור גם לחנה אילן. יכול להיות.

כן? שי אבישר. לא, לא, לא. היא הייתה אחות בטיפת חלב בוויצ'ו בבית הכרם.

יחד עם קציר. נכון, עם אהוב הקציר. אהוב הקציר.

אני רק אספר לכם קוריוז. שנולדה בת שלי הגדולה. והיא הייתה עם עיניים ירוקות.

ואשתי בדללה עיראקית. התחתנתי איתה צעירה. הייתה נראית ילדונת.

והיא באה איתה לחיסון. ואני עד שמצאתי חניה. אשתי נכנסה.

ואהובה, אני גדלתי אצלה בבית. הרי אני גדלתי עם איתן, עם הבן שלה. ואז רחלי נכנסתי לעשות את החיסון.

אז אהובה אומרת לה, אני מצטערת. אסור לבוא אחים לחיסון. רק הורים.

ואז אני נכנסתי והכל הסתדר. ושאהובה ממש הייתה כמו אימא שנייה. כן, אני גדלתי אצלם.

אז זה היה סתם קוריוז. אז אני זוכר את חנה אביסה. עכשיו הכל מסתדר לי.

אז אני הבת שלה. זהו. ואז למדתם פה בספר יסודי.

כשעברתי לתיכון, אבא שלי אמר, אנחנו משפחה של מורים. את תהיה מורה. זה שכל החברים שלי עברו ללידה שזה היה אז בעומרי, אז זה היה בעיר.

היה ספר תיכון ובית הכרם ואבא שלי למד בתיכון ובית הכרם כי אנחנו בבית הכרם. אמר לי, את הולכת ללמוד במכינות של הסמינר. את צריכה להיות מורה.

מה שאבא אמר, עושים. היחידה מהכיתה שאלה ללמוד להיות מורה זו הייתה אני. זה היה בדיוק איפה שהיום המכללה.

ואז באותה דרך המשכתי. סיימתי ארבע שנים את התיכון. עכשיו צריכה ללכת לסמינר.

קיבל אותי משה אילן, אמר לי טוב אתה בת של אבישר כמובן שאני אקבל אותך עוד שלוש שנים למדתי שם בהוראה ואז התגייסתי לצבא מורח הילד בבית שאן וחזרתי ועברנו לנבי יעקב. אחרי שש שנים אמא שלי אמרה אתם לא יכולים לגור בנבי יעקב תחזרו לבית הכרם. ואז מאז חזרתי לבית הכרם וזה באורכאי ובנשמתים אני אגיד לך.

אבל תחשוב אני חושבת שש עשרה שנים אני לומדת באותו מקום לומדת? לומדת, לומדת. שש עשרה שנים הרגליים שלי נעשו אותי לאותו מקום בניין על יד בניין על יד בניין. ברור.

המכינה הייתה למטה הסמינר היה למעלה אותו מקום. רק בצדדים של הבניינים. אני רוצה לספר משהו.

תלמה גדלה ברחוב החלוץ 27 והיא כדי להגיע לאותו מבנה מיוחד שבו היא למדה שש עשרה שנים הייתה צריכה לקום כל בוקר ולהעלות במעלות שאנחנו קוראים להם על שם קדיש יהודה סלמן ולהגיע לחזות את רחוב בית הכרם שהיה נקרא רחוב הראשי ועולה אל הסמינר עכשיו אני כל הסיורים אומר שהסמינר זה באמת מקום שתמיד עלו אליו גם פיזית אבל גם נפשית גם רוחנית. אולי אני אספר קצת על המורים שהיו לי מלב עכשיו אני אספר בכיוון ההפוך. אני תמיד כשאני עומד ברחוב החלוץ 27 ליד הבית של משפחת אבישר שבשלט כתוב בית אבישר אני מקריא את מה שכתב סמי חיזר בספר צלבים והוא מתאר שהיה לו מורה בשם חרלמוב שבשיעור של המורה חרלמוב סמי חיזר התאהב בתלמידה חומת הסוודר זאת אומרת היתה לה סוודר חום והוא מתחיל לחזר אחריה והוא רואה שהיא יורדת במדרגות אותה המדרגות שתלמה עלתה לבית הספר הוא יורד אחרי התלמידה המחוזרת עד שהיא נכנסת אל בית אגא בבא הוא בית אבישר זאת אומרת האישה של סמי חיזר למה בית אגא בבא? אבישר זה אגא בבא זה מוברח עיראקי אז הרומן של סמי חיזר ואשתו נומי סמילנסקי בעצם הוא מקביל לרומן של פסח הרפז וחן אבישר לא וחן אבישר זה המבשלת שהייתה גרה שם ותראה איך בסוף סיפורים מתרוכזמים גם בספרות גם בשטח וגם בית תלמה שמספרת לנו היום וזהו ואני מאוד מאוד אוהבת את השכונה ואני הייתי מאוד פעילה הייתי בצופים ואז הייתי מדריכה והיה לי את בית התלמיד אבל אמרת לנו שבתור נערה בצופים את לא היית בבית הכרם הייתי בבית הכרם לא לא הייתי מכיתה ב' עד כיתה ד' זה כלום בד' נכנסתי לצופים אז הצופים התחילו בכיתה ד' המשכתי עד י' עד י' ב' אני גרלתי בבית הכרם השבת בית הכרם זה השבת שלי אני שנה אחת עברתי לתנועה מאוחדת היא הייתה מאוד פעילה בעיראקי כן אני דוד מפלסים כן זה חוזר אני יותפת אה יותפת זה אחי יותפת זה מתחת למפלסים זהו והיפה שהבן שלי לימים היו בין שלושים וחמש היה גם יותפת אז אחי הוא יותפת הוא קטן מני בשנה זה מפלסים יותפת מפלסים יותפת היה הרבל מפלסים יותפת נכון נכון נכון אז זהו הייתי מדריכה בצופים ושנה אחת עברתי לתנועה ולא יכולתי לשיר להם את האמנון הייתי שרה בלב היה נכון כשהם שרים את האמנון של התנועה לא יצאו לי המילים וחזר וזהו לא הבנתי למה אני אומרת הייתי כל כך שרופה לצופים שזה האמנון היה נכון ואז שעברתי יום אחד לתנועה מאוחדת ויש להם שם אמנון אחר אני לא הייתי מסוגלת לשיר אותו אני בלב כשהם שרו את האמנון שלהם אני שרתי היה נכון אפילו שעברתי נשארתי נאמנה לתנועה לתנועת הצופים אז בואי ככה ניכנס לזה שאת התחלת ללמד ואז שהתחלתי ללמד והחלטתי שאני לא רוצה ללמד בשכונה למה בגלל שזה כולם מכירים ואפילו בדברים קודם אני עברתי לנווי עקוב כפי שסיפרנו אבל קודם לדעת שלנו למשל היו מורות שלמדו אותנו מהשכונה למשל אני למשל בכיתה א' לימדה אותי פיוטה בתיכון לימדה אותנו שולמית בסוק אנחנו דברים על אותה משפחה.

נכון. זאת אומרת היו לנו כאן עוד מורות שהיו מתוך דבור השבית שהבת שלה היא בת מחזור שלנו תמר בלטיטה שגרה בחוב החלוץ. תמר בלטיטה שהייתה מורה שלנו תמר בלטיטה.

הם גרו בסדרות ארצה. היא גרה בחוב החלוץ חמישים וארבע והייתה עושה לנו שיעורי אחרי הצהריים בבית שלה. וואו נכון תראה יצחק שלב אתה יודע שהוא עמד מולנו היה פנסיון הר אביב.

ויצחק שלב רצה לגור בבית של סבא וסבתא שלי אבל הוא פחד מהרעש מזה אז הוא לא קנת לו סבתא בית שסבא הר אביב ממול. של קפה רביב בפנסיון הר אביב היה קפה רביב. כי היה שם מסיבות וזה אז יצחק שלב כמעט היה גר בבית של סבא וסבתא שלי כן והוא לא רצה בגלל הרעש אבל הוא היה לוקח אותנו גם לטיולים אתה מכיר את יצחק אבא של מאיר שלב יצחק הוא גר בקיאת משה אבל היינו מטיילים איתו אבל לנו היה דוד בן בניסתי היה המנהל שלנו והיה לנו מורים לא היו לנו מורים מבית הכרם.

דוד בן בניסתי זה שנים היה המנהל. כן הייתה לנו נכון הייתה לנו המחנכת שלי קראו לה אסתר חינני והיא גרה ברחוב הארזים אה כן היא הייתה גם מורש שלי ואני מאוד מצער שהיא הייתה מורה שלי בכיתה דmooth היא היא הייתה מורה מאוד מיוחדת ועד עכשיו אני זוכר שהשארה שלנו פה הירודה לעולם תשב הייתה תנועה מאוד מיוחדת ואני מאוד מצער שרק בזמן האחרון אני הבנתי שהבן שלה נהרג ‫רק במלחמת יום כיפור, ‫ובעצם אני לא יודע אם אחרי המלחמה ‫התייחסנו לזה התלמידים שהיו לה. ‫רק עכשיו ברבות הלחומים ‫אני יכול להזכיר, ‫ויכול אפילו… זה לא נעים לי ‫שלא כל כך התייחסנו.

‫היא לא הריחה ימים הרבה ‫אחרי שהבן שלה… ‫כן, אבל אתה כבר לא היית ‫בבית ספר ביום כיפור. ‫לא משנה, המורה שלה… ‫היא גם גרה בחוב הארזים, ‫היא גרה בשכונה. ‫-כן, כן.

‫היא חינכה אותנו ‫מכיתה ד' עד ח'. ‫אז היו מחנכות שנים. ‫היא הייתה עם המלאכתי דתי.

‫היא הייתה מלמדת לנו שירים, ‫אז זה מתוקה. ‫אבל בואי, בואי, בואי. ‫-עכשיו נחזור לבית ספר.

‫התחלת להגיד שאת החלטת ‫לא ללמד ב… ‫נכון, בבית ספר בית… ‫לא החלטת בשכונה, נכון. ‫אז איפה הלכת ללמד? ‫אז הייתי… גרתי בן ועקב ‫ולימדת… לא. ‫לא.

השכן שלי היה שלמה דורון. ‫-שזה? ‫שהוא מנהל של גאולים א'. ‫רבן, רבן.

האומן רבן. ‫השכן בבית הספר. ‫-החתן שלו.

הם גרו מולנו. ‫אוקיי. ‫-וכשאזבתי, כשהשתחררתי מהצבא, ‫הוא אמר, את באה ללמד אצלי.

‫והוא היה לוקח אותי כל בוקר ‫ולימדתי בגאולים, שבע שנים. ‫ואנחנו גם מכירים אותו כי בילדותי ‫עוד היינו גם שליחים בדרום אפריקה, ‫ואבא שלי היה גם שליח בדרום אפריקה. ‫ושם הוא גם הוציא ספרים, ‫חבל, לא הייתי מביאה באמת.

‫ספרי שירה. הוא ניהל שם גם ‫את התרבות ביואנסבורג. ‫ואיתו היה שלמה דורון שם, ‫גם היה שליח.

‫אז כשחזרנו, וגרים מולנו רבן, ‫שגם… אז לימדתי בגאולים א'. ‫ומה לימדת שם? ‫הייתי מחנכת שכיתה דה לידי וב, ‫דה לידי וב. שש שנים.

‫ודימדת מה? ‫-הכול. ‫הכול. ספרות וחשבון ותנח.

‫מחנכת בכיתה, כיתה יסודית. ‫דימדתי הכול. ‫טבע, מה שצריך.

ואז עברתי. ‫ואז בשנות… כשהוא לשנות שבתון, ‫החלטתי שאני מתמקדת במתמטיקה. ‫ואז התחלתי לעבוד, ‫ללכת לכיוון המתמטיקה, ‫והייתי מחנכת ומורה למתמטיקה.

‫רגע, אבל אחרי שסיימתי ללמד ‫בגאולים שבע שנים… ‫עברתי לנבי עקוב לעוד שבע שנים, ‫ואז חזרנו לבית הכרם, ‫שהיה לי… הבן שלי היה בכיתה… ‫-אנחנו מדברים על איזה שנים בנבי עקוב? ‫בנבי עקוב, הבן שלי היה ‫בן שנה שבעים ושמונה, שבעים ותשע. ‫חזרתי לפה ב-1979. ‫לא שבעים ותשע, לא שבעים ותשע.

‫הוא היה בן שש, שמונים וארבע. ‫-כן. ‫חזרתי לפה, הוא התחיל פה ‫את כיתה א'.

‫הבת שלי הייתה בבית, ‫יש לי גם אפלשת שנה. ‫אז מכיתה א', הוא למד כבר פה, ‫בשנת 1984. ‫אז היא לימדת את אשתי.

‫אשתי נולדה בנבי עקוב… ‫היא גדלה בנבי עקוב. ‫-אוי, אשתה חד צעירה. ‫כן, אבל אנחנו מדברים ‫על השנים האלה.

‫84', כן, אבל… ‫-אשתי ילידה ב-65'. ‫הוא היה 78'. ‫-טוב, לא חשוב.

‫אז אחרי נבי עקוב… ‫-ואחרי נבי עקוב חזרתי לגור ‫בבית הכרם, ואז לימדתי… ‫הייתה פה דבורה, דבורת… ‫את יודעת מי זו דבורה? ‫שהבן שלה בהדורה, איך קוראים לה? ‫דבורה… ‫-לא משנה. ‫כן, שהיא גרה מול הסמינה, ‫מול מתנה זיו. ‫דבורה בלינקוב? ‫-בלינקוב.

‫והיא הביאה אותי ללמד אצלה. ‫-כשהוא היה רן בלינקוב? ‫אימא של רן ואימא של תו. ‫-כן, בדיוק.

‫ולימדתי אצלה בבית ספר סטון, ‫זה נקרא, בקריית אובל. ‫היא הייתה מנהלת את הספר? ‫-כן. ‫והייתי אצלה, ואז עברתי… ‫רציתי כל פעם… ‫ועברתי אחר כך לגימנסיה.

‫-רגע, אבל כאן כבר היית מורה למתמטיקה. ‫פה עוד הייתי מחנכת, ‫והוא מורה למתמטיקה. ‫ואז בגימנסיה היה לי ממש… ‫הייתי מורה למתמטיקה, ‫והייתה לי כיתה, ‫תמיד למורה מקצועית, ‫לפעמים יש גם… הייתי כיתה ‫שחינכתי אותה, כיתה זין.

‫אז הייתי איתם זין ח' ‫ואז הציעו לי לעבור לזה, ‫ושם כבר ניהלתי את המתמטיקה. ‫-הגימנסיה זין ח'? איך? ‫הייתה כבר חטיבה. ‫בגימנסיה? ‫-כבר הייתה חטיבה.

‫כי זה רחביה, זה לא בית הכרם, ‫אבל בכל זאת. ‫לא, לא זכרתי, הרי כשאנחנו עברנו ‫ליד האוניברסיטה בכיתה זין, ‫היה חטיבה ליד האוניברסיטה. ‫אני לא זכרתי שהייתה חטיבה ‫גם בגימנסיה.

‫כן, הם גם היו כבר, כן, ואני… ‫-זה לא זכרתי. ‫הם באו מגאולים, מבאקה, ‫מכל המקומות האלה, זה היה… ‫אתה יודע שהאבא שלי בוגר הגימנסיה. ‫-זה היה מהפך בגימנסיה.

‫כן, זה היה מהפך בגימנסיה. ‫כי פתאום הגיעו אנשים, ילדים ‫שהם בכלל במיליה אחר. ‫היה מאוד קשה השילוב הזה.

‫בכלל החטיבת הביניים, ‫לפי דעתי, נכשלה ביסודה. ‫למה? ‫בגלל שקרבו שתי אוכלוסיות, ‫אוכלוסייה מאוד חזקה ‫ואוכלוסייה מאוד חלשה, ‫וניסו לעשות מכנה משותף. ‫והרבה… מה אוכלוסייה החלשה? ‫שילמו את המחיר הזה באופן מאוד… ‫אני רוצה להגיד לך דווקא על זה, ‫עוד פעם, אני לא בקיא בה מעבר, ‫אבל הרי אצלנו הייתה אינטגרציה ‫בבית הספר.

‫והיה לנו כיתות, היה לנו כיתות… ‫-בלידה? ‫בלידה, הם עשו כיתה מיוחדת, ‫שם הם הכניסו אותה… ‫אוכלוסייה… חבר'ה, ‫אני לפרעות בקשר עם אחד ‫שמאוד מאוד הצליחו בחיים והכול, ‫ודווקא קיבלנו אותה מאוד יפה, ‫למרות שזה כאילו אנחנו בית ספר, ‫סליחה, שחצני, ליטיסטי. ‫אני אגיד לך משהו, אני לא זוכר ‫היום, מן עכשיו, שהוא בא מהאינטגרציה. ‫נכון, בגלל שחינכו אותנו אפרים, ‫אפרים כמה שדיברו על הבית הספר שלנו, ‫אולי היום זה קצת יותר בולט, ‫אבל בתקופה שלנו, ‫כמה שדיברו איתנו, שאנחנו בית ספר, ‫סליחה, שחצני ופלצני, סליחה על המילה, ‫לימדו אותנו להתייחס לשרת, ‫לא לקרוא לו שרת, ‫ולכבד אותו ולכבד כל בן אדם, ‫ואני חושב שזה אחד הכלים, ‫הדברים החשובים שלמדתי בבית ספר, ‫והאינטגרציה הזאת עשתה פלאים ‫בבית ספר וקיבלנו אותה מאוד יפה, ‫וזה שאתה אומר שאתה לא זוכר ‫מי היה אינטגרציה, ‫זה רק אומר כמה הם הצליחו.

‫-נכון. ‫כמה הם הצליחו. ‫אבל בגימנסיה הם לא פתחו ‫כיתה מיוחדת.

‫הם הכניסו אותם לכיתה ‫של 45 ילדים, ‫של איזה 20 מהרחביה ו-20 שלהם. ‫זה לא היה מוצלח. ‫ודווקא זה אודי פראבר, ‫אז הם לא חשבו, ‫הם לא חשבו, כמו שעשו בלידה, ‫פתחו כיתה, אתגר שהייתה מצוינת.

‫אודי פראבר היה לו יתרון, ‫אודי פראבר היה איש חינוך מאוד מיוחד, ‫בגלל זה גם הוא הצליח בזמנו ‫להפוך את הצופים. ‫הוא היה הרכז של הצופים בירושלים, ‫והוא הצליח להפוך את זה ‫למשהו מיוחד, ‫לשגם היה הבדלי מעמדות, ‫שבט מצדה, שבט מודיעין, ‫שבט בית הכרם, כאילו היה מתחתיו. ‫הוא לא נתן לדבר הזה, ועוד פעם, ‫אני לא יודע מה הוא עשה בבית ספר, ‫אבל הוא היה דמות חינוכית ממדרגיה.

‫ואולי שווה יום אחד להביא אותו אלינו, ‫אבל זה בהחלט. ‫בכל מקרה, אני אחזור לבית הכרם. ‫תראה, זו הייתה שכונה קטנה, ‫שיחקנו ברחובות קלאס, ‫ואבנים כאלה שזורקים את האבנים, ‫וכשזורקים את הכדור, ‫היה להסכם מחנאים, הכול ברחובות.

‫אם מישהו היה בעל בשכונה ושואל, ‫איפה טלמגרה? כולם ידעו. ‫לא ידענו, הכירו כולם… ‫-לא ידענו משהו אחר. ‫ושיחקנו עם כל הגילאים ‫הקטנים מאיתנו.

‫אלה שקטנים היינו ‫בארבע, חמש שנים וגדולים מאיתנו, ‫היינו כולנו יוצאים לרחוב ‫ומשחקים יחד, ‫ולא עברו כמעט מכוניות, ‫וכולם הכירו את כולם. ‫לא היה כמעט מכוניות. ‫-לא היו.

‫וכולם הכירו את כולם, ‫וזה היה קיבוץ. ‫היה כל כך נחמד, והמורים, באמת, ‫חלק מהם גרו בשכונה. ‫השכונה הזאת ממוקדת סביב החינוך.

‫אנחנו, בכיתה שלנו, ‫המון, המון ילדים שההורים מורים. ‫לאו דווקא בבית הכרם, ‫אבל אנחנו בני מורים. ‫אולי תזכירי איזה כמה שמות ‫בדבר זו שלך, ‫שאולי אפילו גרים עדיין בשכונה.

‫אז זהו, בשכונה אנחנו עדיין נפגשים, ‫וכמעט לא גרים, ‫כי הייתה נורית יפה בילכה לעולמה. ‫התחלתי להזכיר, אני אזכיר שוב. ‫יש אירית בלטיטה, ‫שאימא שלה הייתה מורה בליידה.

‫תמר. ‫-יש אבי אלה… ‫אירית, מה עשתה? ‫במה היא עסקה? ‫במה? ‫-בלטיטה, במה היא עסקה? ‫אימא שלה. ‫-לא, היא.

‫היא היום, היא בגילי, כן? ‫היא יועצת, היא כזאת… ‫קוראים לה היום… ‫אנחנו באנו אליה, היא גרה במושב ‫והכרה אותנו, מאוד מאוד נחמדה. ‫היא מתעסקת בעבודה סוציאלית ‫בהסבר, אבל לא בחינוך. ‫אחר כך הייתה אבי אלה אלצ'ולר, ‫שהתחתנה עם בן של אנג'ל, ‫בודי אנג'ל, של עובד אנג'ל.

‫לא מזמן הם אחרו את הבית של עדה, ‫היא סיפרה לי כמה היה קשה. ‫היה שם תבילה גדולה הזאת, ‫וזה היה מקום שיש להם שם ‫איזו קלנועית כזאת בצד, ‫זה היה משהו מיוחד, איזה בית. ‫עדה הייתה אישה מיוחדת.

‫-כן, אבל היא, אני ממש לא יודעת ‫מה היא עושה, אבל מה? ‫היא פעילה בעצמתים עם אנשים, ‫עם מעורבות חברתית, שזה פשוט ‫לא הוריד בפניהם את הכובע. ‫אין הפגנה שהם לא מופיעים שם. ‫אין משהו, זה בגילאים, ‫אם מחוסר, אנחנו כבר ‫מקווים לשנות ה-80, כל כך נחמדות.

‫השלישית זה ימינה זיו, ‫שאימא שלה הייתה מנהלת ‫שבית ספר לחינוך מיוחד בעיר. ‫הרביעית זה נורית שלו, ‫סבא שלה, כוזבינר היה מורה כנראה. ‫גולצוויג.

‫-גולצוויג. ‫הייתה איתנו אירית אשכנזי, ‫שאימא שלה הייתה הגננת שלי בגן, ‫וגם שלה כמובן. ‫תמר עדן, ששני ההורים שלה ‫אנשי חינוך וכתבו ספרים ‫והיו עסוקים בכתיבה ‫של תוכניות לימודים.

‫שבח עדן קראו לו, ‫ולה זהב העדן. ‫אנשי חינוך מדרגה ראשונה, ‫הם גרו בבניינים דווקא הגבוהים ‫שיש בתומר, שלושה בניינים גבוהים ‫גרו שם באחד הבניינים. ‫אנחנו היינו קבוצה, אריאלה בר, ‫ההורים שלה היו סוחרים, ‫עם אבא שלה היה לו חנוץ חשמל ‫בבית הכרם, מאחור ענית, ‫אבל היא הייתה מאוד מאוד נחמדה.

‫תגידי, אני לא חושב שכולם ‫מזוכרים, מבינים… ‫נמרוד שושן. ‫-מה זה היה מאחור ענית? ‫את מדברת איפה שהיה ‫מפחד רמי עם עובד וסארה. ‫נכון, ומאחור ענית… ‫-מאחור ענית היה סנדלר.

‫ומולו, ממש בבניין, ‫איפה שהייתה סארה ‫ועליידה עובד מאחוריהם, ‫עוד היה איזה שטח קטן ‫של חנוץ לחשמל. ‫והבת שלהם, אריאלה בר, הייתה איתי. ‫עכשיו, היה חנוץ של ארון לוי, ‫הבת שלו הייתה איתי.

‫דני בר, לא? ‫-לא, הייתה לאחות מירה ‫ובין בני, ילד קטן. ‫בר, בר, כן. ‫אבל אנחנו היינו הרבה ילדי מורים, ‫הרבה.

‫ללמד ילדים של מורים, ‫אבל אז, אם המורה הייתה כועסת אליי, ‫האבא שלי אמר לי, ‫אם היא כועסת אליי, זה מגיע לך. ‫אף פעם ההורים לא הגנו אליי ‫בפני המורים. ‫היה כבוד למורים, זה לא כמו שהיום.

‫היום ילד עושה משהו, ‫הוא מצלצל הביתה ישר עם מנייד, ‫והאימא באה, הורג את המורים, ‫אני אסלק אותך לפני כל הילדים. ‫לא היה לנו דבר כזה. ‫למורים היה מעמד וכבוד.

‫היום, תקשיבי, היום זה גם נהיה, ‫היום ישר הוא עומד ומצלם אותך. ‫בשוטר שעומד ונותן דוח למישהו, ‫אז כולם מפחידים עם הצילומים. ‫כן, זה נורא.

‫-זה נהיה דבר אחר. ‫אני למשל, גם כשחינכתי ‫את הילדים שלי, אני אמרתי להם, ‫תקשיבו, לי תספרו את האמת, ‫גם אם עשיתם טעות, ‫שאני אוכל להוציא אתכם מזה נכון, ‫גם אם טעיתם. ‫אבל לא נלחמנו בחיים במורים ‫או משהו אלה.

כן, באמת. ‫ברור, אבל זה היה באמת. ‫והמורים היו, היה לנו מורה של קרמר, ‫שהוא היה סופר.

‫הייתה לנו מורה להיסטוריה ‫שהתעניינה באמת בהיסטוריה, ‫בראון של המשפחה שלה. ‫היו לנו מורים איכותיים, ‫שכל אחד מהם בעצם עוד היה לו ערך מוסף. ‫תקשיבי, אנחנו כבר לקראת סוף הפרק.

‫אם אני מבקש ממך לספר ככה, ‫ולא הכנתי אותך לזה, ‫משהו שתגידי איזה זיכרון ‫שככה זכור לך מהילדות בשכונה, ‫משהו מיוחד. ‫עולה לך משהו? ‫עולה לי משהו, ‫זה הנטיאות של טובי שוואט. ‫היינו הולכים כולנו בטובי שוואט, ‫ונוטעים בעמק ציון שהיום, ‫על יד האז, עמק ציון.

‫-כביש בגין היום. ‫כביש בגין. נוטעים שם העצים, ‫ומוביל את השיירה דוד בן בנשתי.

‫והבן אדם הזה היה ‫מסורת לבית הספר. ‫כל שנה, כיתות, ‫זין מעבירות את טקס שבועות. ‫חיכינו כבר שנגיע לכיתה זין ‫להעביר את הטקס.

‫זה היה טקס קבוע. ‫לג בעומר, מדורה של כל השכונה. ‫כל השכונה הייתה באה ‫למדורה של לג בעומר.

‫איפה אתם הייתם עושים את המדורה? ‫-בחצר של בית הספר, ‫איפה שהיום יש שם את המשחקים. ‫ושאנחנו היינו עושים ‫איפה שהיום המתנס. ‫בספר בית הכרם, ‫גם כשאני הייתי ילד, ‫עשר שנים אחריה, כמו שאמרת, ‫לקראת לג בעומר, ‫כל הכיתה הייתה יוצאת לשוטט ‫ברחובות השכונה, ‫חוזרים עם קרשים, ‫שמים במדורה המרכזית, ‫ודוד מזמין… ‫-אז אני חייב לספר לך, ‫מי שהיה עושה איתי מדורות, ‫זה היה משפחת גלברט, אבי ואורי, ‫שמשפחת גלברט זה מפעל גילרו ‫לגבי אגלידה, ‫שעושה את כל לגבי אגלידה בארץ, ‫ואנחנו חודשים לפני לג בעומר, ‫מעבר לזה שהיינו עוספים, ‫אבא שלהם היה מביא לנו, ‫עם הטרנספורטר של המפעל, ‫היה מביא לנו חצר פרטית, ‫אז היינו עוספים, היה לנו ערימות, ‫ולנו תמיד הייתה את המדורה ‫הכי גדולה בבית הכרם, ‫היה משהו ענק, והכול היה ‫מהמשטחים של המפעל.

‫רגע, צחי, אני, אתה אמרת, ‫אנחנו נקראת את הסוף, ‫ושלא יחמוק לנו, עם כל הכבוד, ‫תלמה נמרצת, ראית? ‫היא יכולה לדבר איתנו הרבה מאוד. ‫-אני קוראי בת 30. ‫אתה צודק, כן, כי אני ב-10, ‫אבל מה שאני בא לומר ‫זה שתלמה יש לה תפקיד חשוב ‫בחייה היום, ‫ואני חושב שכדאי שתגיד כמה מילים ‫על הפרויקט שהיא עושה עכשיו, ‫הכול בהתנדבות, עם נשמה יתרה, ‫וכדאי שתספרי לנו.

‫אני נשיאה של ארגון נשות הדסה. ‫אנחנו פעם בשנה מטרימים כספים ‫להדסה, היום הדסה היא קצת שיקוץ, ‫אבל אנחנו עושים את זה ‫לדברים יהודיים. ‫עכשיו אנחנו מטרימים ‫לבית חולים הדסה הרצופים, ‫למרכז השיקום החדש, ‫אנחנו קונים להם מכשירי שיקום ‫לחיילים שנפצעו, שהם יוכלו לקצת… ‫-הרי כמו מרכז שיקום חדש, ‫פעם הוא היה עצמם למיון, ‫ועכשיו היו קנו לבניין יפה.

‫עכשיו קנו למשל שהמכשיר של אומגה, ‫שהם יוכלו להיות באומגה, ‫ולמטה יהיה תמיכה שהם יוכלו… ‫הם משותקים ברגליים, ‫שזה בכל זאת נותן להם את התנועה, ‫ואז הם מקבלים ויברציות ברגליים ‫כדי שאולי קצת להפעיל ‫את השוררים של הרגליים. ‫חוץ מזה אני מובילה 70 נשים, ‫בגילאים מ-60 עד 90, ‫שאנחנו כמה יותר מבוגרות, ‫והמכללה, סמינר, נותנים לנו ‫את הכיתות שלהם בהתנדבות. ‫אנחנו עושים פעם בשנה ‫אירוע לגיוס צפים.

‫במכללה, במחמד דוד ילין, ‫הם נותנים לנו את זה, ‫הם תורמים לנו את זה. ‫בנות שלנו מתנדבות לעזור קצת ‫לסמינריסטיות שמתקשות בהכנת הגלות. ‫לא מגייסים בעיקר בחול? ‫אנחנו הדס הישראל.

‫יש הדס העולמית, ‫אנחנו בירושלים, דוברות עברית, ‫70 חברות, 40 פעילות ממש, ‫30 הם יותר בעיניי של תרומות. ‫ואנחנו עובדים על בריאות בציבור, ‫ואנחנו עוזרים בבתי ספר, ‫ואנחנו עושים משחקיות בין אוכלוסייה ‫שהיא אוכלוסייה מאותגרת, ‫הרבה אתיופים. ‫בבית הכרם אנחנו פחות פעילים ‫כאוכלוסייה, האוכלוסייה פה היא חזקה.

‫עכשיו אנחנו נכנסים לשני מקומות. ‫אני לא יודעת אם אפשר להגיד את זה, ‫אבל יש פה מעון לילדות, ‫אתה יודע את זה, ברחוב הבניי? ‫-כן. ‫וואו, אורנים, פנסיון אורנים.

‫היום זה נערות, ‫אז אפשר נערות במצוקה. ‫א' לא נגיד תקטובת, ‫אבל זה עשרות שנים שיש. ‫כן, אז היום יש שם… ‫-אני חושב שהייתה מורה שם.

‫מה? ‫-אז זהו. ‫אפילו אימא שלי הייתה מורה שם ‫לפני 50 שנה. ‫אצל אבא שלי עבדה בזמנו, ‫היה במשרד תכנון חשמל, ‫עבדה אצלו מישהי שהם היו גרים שם, ‫הם היו הורים ה… ‫זהו, אז היום זה שם המעון, ‫יש שם 14 בנות, ‫ואנחנו התנדבנו, ‫יש לנו שמונה מתנדבות ‫שמכינות איתם יחד ארוחת צהריים, ‫חלק מהן וחלק ארוחת ערב, ‫לתת להם תחושה של בית.

‫אז זה דבר אחד בבית הכרם. ‫דבר שני, עכשיו יש פה מועדונים ‫לגברים מבוגרים, ‫שהם בגילה הם, הם לא 90, ‫הם בני 60-80, ‫ואנחנו באים לשם ‫לעשות להם בית קפה. ‫הם היו קודם בבניין ‫ש… מעל בנק לאומי.

‫עכשיו לפי זאת הם עברו ‫למרכז הרווחה שנמצא ‫איפה שהיה שס, ‫ברוך השם ששנו שם, ‫ושם אנחנו עובדים. ‫אז הבנות שלנו, ‫ומסיבות פורים בבית הוועד, ‫אנחנו מארגנים ‫למועדון של גיל ה-60, ‫מועדון ה-60 בבית הוועד, ‫עושים להם שם מסיבה. ‫אז הבנות שלנו מתנדבות, ‫ואנחנו פעם בשנה גובים, ‫וכולנו בהתנדבות ‫עם נתינה לציבור ולחברה.

‫ואני היום הנסיעה שלהם, ‫עם עוד בחורה שמרגלית רביב, ‫שהיא גרה שכנה פה ברמת בית הכרם. ‫אנחנו שתי נסיעות, ‫יש לנו הרבה חברות, ‫וזאת עבודה של ימים ולילות. ‫זה הכול נתינה ובהתנדבות ‫רק לעזור לזולת.

‫זה האישה במצוקה, ‫הילד בסיכון והנוער בסיכון. ‫את יודעת, אם זה היה תלוי בנו ‫ולא היו כאלה שמחליטים מקום, ‫אז אני חושב שלהדליק מסואה, ‫זה את והסיפור שלך. ‫אז אפרים, ככה, תן… ‫לפני אנחנו כבר בחור גדול, ‫תן איזה סיכום קטן, ‫לפני שאני אסכם בעצמי.

‫תראה, עם תלמה אפשר רק להתחיל ‫את הסיפור של משפחת אבישר. ‫אי אפשר לסכם. ‫אני אומר לך, אני לפחות, ‫בבית האישי שלי, ‫חלק מהמחקר המשפחתי שלי, ‫על השורשים שלי במנחמיה, ‫במלחמיה, אבל לפני שזה היה ‫מנחמיה, התחלתי בזכות הספר ‫שדודה שלה כתבה, ‫אין לי לך שרשרת ברזל, ‫ויש לי שם כל מיני חיבורים ושאלות, ‫והסבתא שלה, שושנה, ‫והסבתא שלי, בת שבע, ‫הן היו חברות פה בבית הכרם, ‫אבל מאיפה הן היו חברות? ‫מזה שהן היו שתייהן ילדות ‫במלחמיה.

‫אז כך שהקשר הזה הוא רב שנים, ‫והיא לא סיפרה, ‫אבל היום היא פוגשת אנשים מבוגרים ‫שאומרים לה, את משפחת אבישר? ‫אז בטח כמוני, ‫היה לי מורה רפאל אבישר. ‫אתה מבין? מורה, זה מורה ‫שאתה זוכר אותו כל החיים. ‫ומשפחת אבישר, ‫זה מורים לכל החיים.

‫תראה, בכלל כולנו, חנה זה אימא שלי, ‫הייתה אחות בטיפת חלב. ‫סבא שלי זה מורה. ‫אנחנו שזורים פה בכל דבר.

‫אם אחי יום אחד אמר לאבא שלי, ‫אני עוזב את הארץ, ‫אבא שלי כמעט קיבל את כיף לב. ‫במשפחה שלנו לא עוזבים את הארץ. ‫וכמובן, אצלנו אף אחד ‫לא עזב את הארץ.

‫אין לנו, כולנו, כל הילדים, ‫הנכדים גרים פה. ‫אבל זה כל כך, אנחנו גדלנו, ‫זו משפחה שתרמה. ‫אבא שלי נפצע במחמת השחרור, ‫הוא נשא יש צלקות עליו.

‫זאת אומרת, נשאנו ממש את תולדות ‫המדינה הזאת על גופנו. ‫ואני היום מנסה לשפר את החיים, ‫לעשות את החיים יפים יותר. ‫בתקופה כל כך קשה.

‫-אני חושב שקרה כאן משהו ‫שאנחנו נצטרך לדעת להתמודד איתו, ‫ולא שכל מי שמקשיב לנו, ‫ואני יודע את זה בגלל שזה… ‫אני עכשיו, אני יודע מה קרה לי. ‫אנחנו נשארנו עם סקרנות ‫בגלל ששמענו רק חלק. ‫כן, את החלק תשמע מרפי הרפז.

‫אני לכן לא נכנסתי למשפחת הרפז, ‫גם הם איתנו, הם מבוססים. ‫אני חושב, אני חושב שהמזל שלנו ‫זה שבנמרצות שלך, ‫הקצב דיבור שלך, ‫אז הספקת להכיל יותר ‫ממה שאנחנו, אם זה היה תלוי בנו. ‫אז תקשיבי, אני מאושר על הפרק הזה, ‫ואני מודה מאוד לאפרים שהוא הביא אותך.

‫תודה רבה. ‫-ואני רק יכול לכנס עליו ‫שהוא לא הביא אותך לפני זה. ‫-אוי, תודה רבה.

‫ואנחנו נעלה את הפרק הזה, ‫אני חושב שזה פרק מרתק ‫להתחיל איתו את שנת הלימודים, ‫ואת יודעת מה? ‫זה הולך להיות הפרק האחרון ‫בשנת תשפו, תשפב. ‫ובאמת ככה, מכניס אותנו במרץ, ‫ושצריכים ללמוד ממך כמה דברים. ‫א', אישה, איך אמרת, תכף 80, ‫אז עם הזיכרון והמרץ שלך, ‫והנתינה שלך, אני חושב ‫שאת גם סיפור השראה לנו ‫ולדורות הבאים אחרינו, ‫אז המון המון תודה שבאת.

‫תודה רבה. ‫-וכיבדת את הפודקאסט שלנו. ‫תודה רבה.

‫-ואפרים, תודה רבה לך ‫על ההברקה הזאת, ‫ואנחנו ניפגש בפרקים הבאים. ‫שנה טובה לכולם. ‫-זהו, שנה שקטה.

‫שנה טובה, שנה בריאה ושנה… ‫-שנה שקטה. ‫באמת, בלי בשרות רעות. ‫-נכון.