אפרת גולן

ברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט בית הכרם-מרגלית השכונות של אפרים שלאין ושל צחי קווטינסקי. והיום אפרת גולן, שאנחנו הכרנו אותך שקד. אפרים שסיפר לי שהוא מביא אותך לפה, זה היה מבחינתנו משהו מיוחד, ווזו גם סוג של סגירת מעגל, הרי אנחנו, למרות אפרה שהגילים הוא לא גדול, אבל השכונה הייתה קטנה, וכולם הכירו את כולם, ואת היית עם אחותי, והקשר היה פה מאוד מאוד חם ואינטימי, ועל זה חלק מהנושא של השיחה שלנו.

ועשית גם יותר מזה, את גם כתבת על זה ספר. אז יש לנו פה איזה מין סיפור מיוחד של גם סיפור השכונה, גם הספר שכתב, ואנחנו הולכים להתגלגל קצת, להעביר לחבר'ה, בייחוד לצעירים, מה הייתה השכונה הזאת, וכמה פעם כולם הכירו את כולם ולא כולם ישבו בבית, וושיחקו באינטרנט מבלי להכיר זה את זה. אז אפרים, למה הבאת לנו את אפרת לפה? אנחנו נמצאים ממש ערב שבוע ספר העברי.

ואנחנו נמצאים בחודש הקריאה שחוגגים אותו בשכונה. ובעצם, אחד הדברים המופלאים שהיה בשמה, או בכינוי שהיה פעם לבית הקרם, קראו לו שכונת המופסים, מורים, פקידים וסופרים. אז יש לנו פה זכות לארח, מורה וסופרת.

וזו זכות גדולה שאנשים… בידידת השכונה. כן, ידידת השכונה. היא ציפור.

וגם אני זוכר אותה בתיאור ילדה מהנוף של רחוב ביאליק. אני לא גרתי ברחוב ביאליק. אפרת כתבה ספר על רחוב ביאליק, על קטע מרחוב ביאליק, שאולי אחר כך אני אספר.

לשונות החתוך. מה המהות, או מה מיוחד ברחוב הזה, שבעצם הוא לא השתנה, כמעט, מאז שאנחנו גדלנו, נולדנו לשכונה. זאת אומרת, כבר למעלה מ-60 שנה, הקטע הזה של רחוב ביאליק נראה כמעט אותו דבר.

וזה הוואי מיוחד, וכל מי שעבר שם מתאהב במקום הזה. ואני בטוח שמי שיקרא את הספר, ויקנה אותו בחנות המיוחדת שיקשק, שזה היה לנו גם את הזכות להערך פה את נורית, היחידה שמוכנה למכות ספרים שסופרים תושבי השכונה, שהוציאו ככה, אז זו זכות גמורת גדולה. אז אפרת ככה, נתנו קצת רקע שנינו, אבל בואי תספרי לנו, מי זאת אפרת.

טוב, אני אספר קודם כל מי אני. קוראים לי אפרת גולן, היום. אבל קראו לי רוב החיים, לפחות בשכונה, אפי שקד, שם אחר.

וגדלתי בחוב ביאליק 14. אפרים קודם אמר, שעכשיו זה שבוע הספר, ומורה וסופרת. אז בעצם אני בת למשפחה מאוד מאוד ספרותית, אבא שלי זה גרשון שקד, הוא היה ראש החוג של ספרות עברית באוניברסיטה, יש על שמו קרוי רחוב היום, והיה תושב השכונה, מאוד אהב את השכונה, גידל הרבה מאוד סופרים, כולל דוד גרוסמן, גם גדל בשכונה, לבית יהושע, מוסעוז, אלה.

ואמא שלי הייתה מורה המון שנים, גם בלידה, אחר כך באוניברסיטה, גם מורה לספרות, כמוני, עובר בגנים. פחות או יותר יכולתי לבחור בין להיות מורה לספרות, ולהיות מורה לספרות, אז בחרתי. אז איפה לימדת ואיפה נהיה? גדלתי, ואני אומרת קודם כל, בבית הקרם, בבית ספר בית הקרם, אחר כך למדתי בלידה, והפכתי להיות מורה לספרות בתיכון המסורתי, ולימים התגלגלתי שם בכל התפקידים, עד שהרבה שנים ניהלתי את בית הספר, וכל השנים גם לימדתי ספרות, כי זו האהבה האמיתית שלי.

לכתוב ספרים, לא רק לדבר עליהם, רק אחרי שהפסקתי להיות מנהלת, כתבתי שני ספרים, אחד, סדר צריך להיות, שלא מתעסק בשכונה הזאת, אבל כן מתעסק בירושלים, והשני, ללשונות חתול, שממש מתעסק בבית הקרם, בילדות שלי בבית הקרם, ואיך גדלנו. אני חושבת שבעצם שלושתנו גדלנו באותו מקום, עם ילדות די דומה, והייתי מאוד שמחה, לפני שאני אדבר הרבה, לקרוא קודם קטע. אני רק אקדים ואגיד, הספר, בעצם המספרת של כל הסיפור הזה, זאת אני, גם בספר קוראים לי בשם שלי אפרת, ואני וגדי אנג'ל, גם דמות מאוד ידועה בשכונה, הבן של עובד, מנהל מאפיית אנג'ל.

עובד אהוב והיקר. באמת, אהוב והיקר, ועדה, שגם הייתה אהובה ויקרה, והוא גדל ברחוב ביאליק תשע, אני גדלתי בדיוק בית מולו, ברחוב ביאליק ארבע עשרה, והיינו חברים טובים, למרות שהוא קטן ממני קצת, והרבה מאוד שעות בילינו, על בראש מאוד גבוה, שעד היום נמצא ברחוב ביאליק תשע, מי שיעבור שם יכול להרים את הראש ולראות, והייתה לנו משקפת, והיינו מסתכלים על האנשים, ועל מה שקורה בדירות, ודרך הזווית הזאת, הסתכלנו והבנו מה הולך בשכונה. אז אני אתחיל ואקרא.

בינתיים, כיוונו את המשקפות שלנו, לשני צידי הרחוב. אני צפיתי צפונה, לכיוון שיקון הראל, וגדי כיוון דרומה, לכיוון גן ביאליק. מצפון, ראיתי את שאול, הולך לבדו לטיול עם בוקי.

מרחוק הוא נראה די קטן, הוא משך את בוקי ברצועה, בעצבנות, והיה משהו בהליכה שלו, שלא היה רגיל. הוא כאילו גרה רגליים, והיה שקוע בעירורים. כמעט צעקתי לו מהצמרת, שאול, שאול, חשבתי טוב, אני שוב בעדך.

כי לראות אותו מטייל עם בוקי לבד, כשהוא נראה כל כך שפוף, ועוד בלי תמר, היה גם משונה וגם עצוב. פחדתי שכל הניצחון שלנו היה לשווא, וגם שלא נחפש את הכנופיה של השודדים של האורגינלים, ושכל החבורה שלנו מתפרקת, והכל נגמר, ועוד רגע נהפוך למבוגרים עסוקים, שכל יום, כל שעה, רק מקשיבים לחדשות. החלטתי לרדת מהר מהברוש, ללכת לשאול, ולהגיד לו, שאנחנו איתו באש ובמים, ושאלון שערבני סתם דביל.

אמרתי לגדי, אני ארד רגע, אני צריכה לסדר איזה עניין, ואתה תישאר בתצפית. עוד רגע אחזור. ירדתי ורצתי לכיוון שיקון הראל.

ליד הבית הראשון, בכניסה לשיקון הראל, היה פח זבל ענק. נעצרתי מאחוריו, כי פתאום לא ידעתי בדיוק מה להגיד לשאול, הרי זה צריך להיות מובן מאליו שאנחנו איתו. אז מה פתאום שאני אגיד לו את זה? הוא עוד יבין שרציתי לבגוד בו, שחשבתי שהוא גנב.

אחרת למה אני צריכה לבוא במיוחד לדבר איתו? וממתי חיילים אומרים למפקדים שהם נאמנים להם, זה צריך להיות מובן מאליו, לא? שאול ישב על המדרכה, ליטף את בוקי, והיה שקוע במחשבות. פתאום מתוך שיקון הראל הגיע חאוארד. הוא לבש חולצה שאותה הכניס לתוך המכנסיים ואכל סנדוויץ' בעל צורה משונה.

הוא שאל את שאול, אני יכולה ליטף אותו? ושאול הנהן. חאוארד ליטף את בוקי ואמר, בלקי אתה כל כך חמוד. שאול הרים את עיניו מהכביש ואמר לו, בוקי, בוקי, לא בלקי.

חאוארד שתק, המשיך ללטף אותו ושאול בחן אותו בסקרנות. אחר כך התיישב חאוארד על המדרכה ליד שאול ואמר לו, החולצה שלך זה מקליפורניה? ושאול אמר לו, זה מחבילה, מאמריקה, מדודה של אמא שלי, איך ידעת? וחאוארד אמר, מצויר פה מיקי מאוס, ומיקי מאוס זה מקליפורניה, מדיסני לנד. אחר כך הם קצת שתקו, ואז שאול שאל אותו, באיזה רחוב אתה גר? למה אתה לא עם הילדים מהשכונה שלך? וחאוארד השפיל את העיניים ואמר, מברכיהו, הם לא משתפים אותי, וגם בכיתה הם קוראים לי יאמי מאמי, ואומרים שהסנדוויץ'ים שלי מסריחים.

שאול הצטקל עליו, ריח ריח קצת ואמר, באמת לסנדוויץ' שלך יש ריח משונה, מה זה? מה יש לך בפנים? וחאוארד ענה לו, פינאט בטר. שאול היטף את בוקי ואמר לו, תקשיב רגע, במקומך, הייתי מביא רק קוטג'. זה לא שאני רוצה להעליב אותך, אבל מה אכפת לך? גם קוטג' טעים.

לפעמים צריך פשוט להסתכל מה אחרים עושים, ולעשות כמו הם. גם אני הייתי פעם בכיתה ה'. בכיתות נמוכות ילדות הם חרות.

ילדים הם חרות. חאוארד ענה לו, ואבא שלי אומר שאני מיוחד, מיוחד, שאורגינל, שווה הרבה יותר מחיכויים. ושאול הסתכל עליו ומלמל, לפחות, אבא שלך בעדך.

אחר כך הם קצת שתקו, ואז התחילו לזרוק אבנים לכיוון הפח, והוא הרצלף לא פחות טוב משאול. מזל שלא ראו אותי. אני עוצרת, ואני אומרת, זה קטע מאוד קטן, אבל הייתי רוצה שתשימו לב לתפיסה הזאת שברכיהו זה בכלל שכונה אחרת, למרות שכולנו גרים בבית הכרם.

זה בדיוק, אני רוצה שנדבר. היה משהו, היה משהו, שכאילו היה חלוקה לרחובות. הרי אני מברכיהו.

אבל היה חיבור, היה חיבור שלמשל אנחנו, לא ב-14, אבל ב-16, היו גוטמן, והיו משפחת רג'ואן, ואנחנו גדלנו עם הילדים של רג'ואן, וגדלנו עם אורי גוטמן, והאחי גדל עם ארס גוטמן, וכל האחים רג'ואן, כל אחד מאיתנו גדל. זאת אומרת, היה איזשהו קשר, עוד פעם, בגלל בית הספר, אבל באמת במשחקים ובדברים, היינו מרוכזים כל אחד ברחוב שלו. לנו הייתה פינה של בית מספר שמונה, שהיינו משחקים שם את הכדורגל, הרי זה היה סוף העולם, לא היו מכוניות טובות.

ואני דרך אגב, אני לא יודע מה את יודעת, אני יכול להגיד שכשאני באתי לרחוב, אז זה עוד לא הייתה מדרכה, ולא היה כביש, עוד לא היה סלול. אז בואי תספרי לנו קצת. עד גדל בבית, שכולנו מכירים שם, אינטוריס אלונונוביץ', והיו שם עוד אנשים, בואי תספרי לנו קצת על הבית, ודרך אגב, אני אזכיר לך שאני נולדתי בשליים שלוש, שזה הבית, בקו של הבית שנולדנו.

אוקיי, אז קודם כל, כמו שאתה באמת אומר, הבית, הבניין, זה הייתה ממלכה. כל בניין היה ממלכה, ואני חושבת שעד היום, כששואלים מישהו מבית הקרם, או איפה אתה גר, אז מתחילים את המשאלות, תגיד, מאיפה אתה? אני ירושלמי. מאיפה? מבית הקרם.

ואז שואלים את השאלה הנוספת, מאיזה רחוב? ואז אתה אומר, ברכיה או בית הקרם, לא משנה מה, וכבר יש לך איזושהי הבנה, ודרך כלל שואלים גם מאיזה מספר. זאת אומרת, זה שאלות שלא שואלים בכל מקום, אבל באמת, הממלכות הנפרדות האלה, שהן ממלכות מחוברות גם, הן אופייניות לשכונה המיוחדת הזאת. ואני באמת הכרתי, הכרתי את אחותך, ארי שחקנו ביחד כדורסל, אבל בכל זאת, כל בניין היה ממלכה, והסיפור על לשונות חתול, מדבר על בעצם, קרב בין שני בניינים, כשהחוקים נורא נורא ברורים, קרב זה קרב לזרוק, אחד על השני כדורי חול בעצם, וכל היום נמצאים בחוץ, זו ילדות אחרת, לא הולכים הביתה, פותחים את המחשב, כי אין מחשב, אין טלוויזיה, פותחים את התיק, יורדים למטה, והם משחקים, ויש כללים מאוד ברורים, והקבוצה היא רב גילאית, אם אני הולכת על ביאליק 14, היינו הרבה מאוד ילדים, היה את, כמו שאמרת, אורי סולומונוביץ', ולמעלה את ליהי וטלי חדש, ומשפחת מואלם, דורון ואיריס, ויש שם הרבה מאוד ילדים, והשכונה… תזכרי שפעם, פער הגילים לא היה בבניינים, בגלל שהיינו שכונה כל כך קטנה, וכל כך אינטימית, אז אם ממולי היו גרים אנשים שהם יותר מבוגרים מאיתנו, אנחנו היינו מתחברים.

נכון, נכון, החברה היא רב גילאית, וזה בעצם מיני חברת נוער, אפשר להגיד, מיני תנועת נוער, כי הגדולים לוקחים אחריות על הקטנים, ואני זוכרת עצמי, כבר מגיל שלוש, היום יש לי נכדים כזה, אני לא יכולה לדמיין שאני אתן להם לבד, לרדת לרחוב, היינו ברחוב, זה אחריות, ולטוב ולרע, מעליבים אותך תסתדר, אוהבים אותך תסתדר, ההורים לא מעורבים כמעט, והם מחוץ לתמונה, ואתה צריך ללמוד, לטוב ולרע איך להסתדר, והמלחמות האלה, אני כותבת את זה גם בספר, שכל הזמן נלחמים, מין קרבות של ילדים, אני חושבת שבעצם, מאחורה היה איזו תפיסה, שזה הכנה לצבא, שכשנהיה גדולים, אנחנו כולנו, היה לנו שאיפה להתגייס, להיות בסיירות, מי שהיה ג'ובניק, זה היה בושה נוראית, להיות בסיירת מטכאל, זה הדבר הכי טוב שיש, ובעצם פה המפקד אומר, אנחנו מתאמנים, כי רק ככה נצליח להגיע לסיירת מטכאל. את אמרת משהו, שאני עכשיו מסתכל עליו, בפרספקטיבה לאחור, הרי אני גרתי בבית פרטי, ארגון שלי גרים בבית פרטי, ואת מדברת על האחווה בתוך הבניינים, שהיו מלחמות בין הבניינים, ואני עכשיו נזכר, היו מלחמות, בכל מקרה היו מלחמות, ובאמת עכשיו שאני מסתכל אחורה, ואני מנתח מה קרה, אז לפעמים הייתי מוצא את עצמי, בבדידות שלי, למרות שאנחנו רחוב שלם, שהיינו ממש מלוכדים, משפחת שאלטי וסאר, וגלברט, ואגמון, גילי אגמון, וצביקה, היינו מאוד מלוכדים, רמי כסל, היו קבוצה ענקית, אבל לפעמים במלחמות, אני מוצא את עצמי, שאני שייך למשהו מסוים, שאני שייך לבית לבד, ונזכרת אמא שלי יושבת, וקוראת לי מהבית, בוא בוא תחזור, אני רוצה לקחת את זה ככה, אני גדלתי בחוב הבניים, והיה לנו גם את השיכון שלנו, הבניים 21, 23 ו25, לנו מאחורה, היה את המגרש של ויצר, שאז היה ניתן להיכנס אליו, כמו בענק וגנו, שהמגרש של ויצר היה פתוח לכולם, הוא היה גן פורח, ברגע שסגרו אותו, זה כבר לא כל כך גן ולא כל כך פורח, אבל היה שם המגרש, ושם היינו משחקים כדורגל, ומה זה היה משחקי הכדורגל, רחוב הבניי נגד רחוב בכיהו, רחוב הבניי נגד רחוב ביאליקס, זאת אומרת זה היו החבורות, וכמו שאתם אומרים, הרב גילאיות, היא הייתה דבר מובן מאליו, אני אגיד לכם שעכשיו, אנחנו עשינו סיור, לילדי רחוב הבניי של פעם, קראנו לזה בשם הספרותי, שלושה בתים וגעגוע, ובאו אנשים, מדבר גילאים, של עשר שנים, כי אמרנו נגביל את זה, עד אלה שהיו קצת אחרי מלחמת ששת הימים, בעשר שנים הראשונות של השיקון, מה זה החבורה הזאת, זאת אומרת, לקחנו איזה חמישה אנשים, שאנחנו יודעים לאתר אותם, וכל אחד יצר, והגענו למעל עשרים איש, עכשיו, כל אחד שם, זה אנשים, שאם אחד היום יושב שבעה, כולם באים לנחם, עברו חמישים שנה שלא גברים ביחד, מדברים על הדברים הקטנים, והדברים האינטימיים, שפעם זה היה דלתות פתוחות, וחיים אחד עם השני, אז זה הבית הכרם, זה הבית הקרמיות, וכשאומרים רחוב ביאליק, אני גם אגלה, שיש לי הרבה מאוד שנים זכויות, בביאליק 6, איפה שסבתא שלי הייתה גרה, איפה שיונית הייתה גרה בדודה שלי, ממול הייתי, הכרתי במקרה הטוב את ביאליק 7, את משפחת דרו, את ספקטור, את האנשים האלה, אבל כל החלק ההוא של רחוב ביאליק, מרחוב שלאין, ועד רחוב המייסדים, זה היה כאילו, ארץ נפרדת. אז אני רוצה להגיד משהו, לגבי משהו קטן שצחי אמר, הוא אמר שלא היה בית פרטי, והתפיסה בכלל, כל עולם הערכים הוא אחר, לפחות שהיה אז, אני חושבת שזה אחד הדברים, שבגללם אני כל כך אוהבת את המדינה הזאת, כי הערכים שלי עוד, לקופחים בעצם מהתקופה ההיא, כסף זה לא שלא היה חשוב, זה היה חשוב, אבל זה לא היה ברמה, הדבר הכי הכי חשוב, הבית יחד, השייכות, היה דבר יותר חשוב.

אז אני פה מדברת על גדי, על העובדה שגם הוא גר בבית פרטי, אני אקרא רגע קטע, אני אומרת על גדי, גדי אמנם רק בחיטה ג', אבל הוא כבר קורא מהר, אפילו בלי ניקוד, יש לו הרבה רעיונות, ואז אני אומרת, הוא די מסכן, שהוא גר בבית נפרד משלהם, הוא ישן לבדו בחדר, חוץ מאשר בימים שאני באה לישון אצלו, כי האח שלו טייס באי שם בארץ, וגם האחות שלו ממש גדולה, והיא כבר בתיכון, ויש לה חדר משלה, אז בלילה, לפני השינה, אין לו עם מי לדבר, אין לו בכלל שכנים, כי יש להם בית שהוא רק שלהם, ובגלל זה הוא לא שייך לצבא שלנו, אבל החלטתי לדבר עם שאול, ולצרף אותו אלינו, אם צרפו את מנדי, אולי יסכים שנצרף גם את גדי, זאת אומרת, העובדה שהוא גר בבילה, זה חיסרון, לפי התפיסה הזאת, זה לא יתרון. כן, אבל יוצאנו ברחוב, במקרים הבודדים שאמרתי, אנחנו לא הרגשנו את זה, אנחנו היינו כל כך מלוכדים, אני זוכר את זה, וזה לא היה, היינו יושבים, יכולים לשבת, מי בן צישלבי שהיה צעיר מאיתנו, זכרו לברכה, ודרך האחים שלו, והאחיות שלו, וכולנו שמה, זה היה מדהים, כן, אבל רק אמרתי לך במלחמות, שפתאום אני משחזר את זה, לפעמים היה את הדידויות האלה, אבל תזכרי שהיינו שכולם בכילה, ואמרנו כאן עוד משהו בערכים. את יודעת שחזרתי, חזרנו לבית ספר יפה נוף, עם הילדים שלי, ופתאום נכנסו הצעירים הנובורישים, אלה שנכנסו לשכונת, ראית מיד את ההבדל בינם לביננו, אותנו חינכו שאין הבדל בין אנשים, זה לא משנה אם אתה גר בווילה, זה לא משנה אם אבא שלך זה אנג'ל, במאפיית אנג'ל, וזה לא משנה אם אבא שלך פרופסור גדול, כולנו אותו דבר, וכולנו גדלנו אותו דבר, והייתה אחווה משפחית.

כן, אז אני אומרת, הערך המרכזי זה של שייכות. היום המערכים הם אחרים, היום המערכים מודדים אותך לפי האוטו, ולפי השעון, ולפי העת, וזה מאוד מאוד משפיע, וזה קצת קיקל את האווירה בשכונה, אבל עדיין, אני חושב שאנחנו הוותיקים, מצליחים לשמר כאן. אבל אנחנו, תראה צחי, אתה ואני גיאוגרפים, הנשמה שלנו, וגם אני רוצה שמי שיקרא את הספר, ואני מזמין את כולם לקרוא את הספר, זה צריך להיכנס, אתה מהר מאוד נכנס לתוך רחוב ביאליק.

זאת אומרת, היום כל מי שיקרא, הוא לא צריך הרבה דמיון, הוא הולך היום ברחוב ביאליק, והוא רואה את הנוף של הסיפור, אפרת דיברה על העץ הגבוה שעדיין עומד. אז היא הזכירה בו את הבית של אנג'ל. אז אני אגיד רגע שאומרים לה, עובד אנג'ל, אימא של עובד, אימא של גדי, עדה, היא נפטרה לפני שלוש שנים בערך, בגיל תשעים ומשהו, שיותר מתשעים שנה היא גרה בבית הזה, שאבא שלה בנה, וסבא שלה זה היה ברכיהו שאצלו ביאליק, על פורפור שבוע, ספר, היה מתארח, אבל אני כל הזמן הייתי מגדיר אותה, עד יום מותה, האישה הכי ותיקה והכי צעירה ברחוב ביאליק, כי כל השנים היא הייתה חברה של כל הרחוב.

זאת אומרת, של כל האנשים ברחוב. וזה דבר שהוא יוצא מן הקלט. וכל מי שהולך היום, שיעצור רגע ליד הבית, איך זה בית מיוחד, איך הוא בנוי באבנים קטנות, עם הגינה הקטנה, עם הבית הצנוע הזה בתוך הרחוב, כבר מזמן אפשר היה להפוך את זה לאיזושהי מפלצת, אם הייתה רוצה.

מהצד השני, רואים את הבניינים שמתחילים בביאליק 10, 12, 14, 16, 18, 20, אני קורא להם בתי רג'ואן, זה בתים שבנה הקבלן רג'ואן, ותשימו לב, זה בכלל לא אבן, זה אבן מלאכותית, אבל מכל הארץ, תדעו לכם, באים לראות את הבתים האלה כדי להבין שלא חייבים דווקא אבן, אפשר לעשות דמוי אבן, והכל נשאר אותו דבר, זה רחוב מקסים, ואתם ממש לא להלך בו. אני סיפרתי פה לאפריים, חוויה עם אגל, אני הייתי יום אחד בדרך לבית ספר, הגעת לאוניברסיטה, והיינו יורדים שמה בירידה, ואני בא ואהדה עומדת עם פאנצ'ר, היה לה פיאט 600, היא יורדת עם פאנצ'ר ואין לה ג'ק, אז אני הרמתי לה את האוטו בידיים, מה כזה גל? כן, החלפתי לה את הגלגל, הרמתי את האוטו, האוטו היה קל, ועזרתי לה וקיבלתי מנה כזה חיבוק, היא הייתה כל כך מקסימה, נכון, נכון. אז בואו נדבר קצת על עוד מהאנשים ששם, באמת היו בנוף הילדות של רחוב ביאלי, כי גם אנחנו יכולים להסתכל, אתה יודע, על הבית מולך, שהייתה שם טלי ברישנר, היום גולן, היום גם היא גולן, טלי גולן, היא גרה בצפון, גרמת יוחנן, אבל אני רוצה לקחת רגע, באמת אפרת, ורוננסי מנטור, אני רוצה לרגע לקחת, כי אפרת אמרה, אני משתמשת בשמות אמיתיים, לא נכון, אני אגיד רגע משהו על השמות, לפני שאתה ממשיך, אבל יש שמות, שכל מי שיקח את הספר, הם אמיתיים, יש שלושה, בסדר? כי כל השכונה מכירה אותם, כל מי שלמד בבית ספר בית הקרם, מכיר את המורה מלכדש, עכשיו מורה בבית ספר בית הקרם, היא הייתה מורה לי? היא הייתה מחנכת, הייתה המחנכת שלי, והיא הייתה מחנכת נהדרת.

היא לא סתם הכניסה את השם שלה, היא לא הייתה חייבת, היא מבחירה, ואני אומר, תראו, אני אספר לך משהו על מלכדש, מלכדש, מורה בבית ספר בית הקרם, אבל אני יודע שהיא מורה בבית ספר בית הקרם, בתל ביה היו גורים סבא וסבתא שלי, במקרה בניין, היא הייתה מלכדש, אז אני היה יוצא שהייתי רואה, אתה יודע, ילד רואה, הנה המורה, והנה הבעל של המורה וכל זה, ולימים הגעתי למנהל התכנון, וגיליתי שיעקב דש, שהיה מנהל מנהל התכנון, זה הבעל של מלכדש, ומה יותר מזה, כשהתחלנו לחקור את תולדות בית הקרם, דברי שיעקב דש, דשבסקי, כילד גדל בבית הקרם, והוא היה, לפני שהוא היה אדריכל, הוא היה צייר, כי לא היה לו חוש טכניק, הוא ציור, הוא צייר את נופי בית הקרם, ובעצם היום אני לוקח את הציורים של יעקב דש, משתמש בהם בהדרכות בבית הקרם, ומספר גם על המורה מלכדש, אז ככה העולם, זה… אני אגיד משהו, יש פה כמה שמות שהם אמיתיים, מלכדש, אשד, המורה לחקלאות, גם מורה חמוד מאוד, שהיה פעם גינה, איפשהו שהיום חנייה, החנייה של דוד ילין הייתה גינה, גינת חקלאות, שהוא לימד אותנו, גדי אנג'ל, עדה אנג'ל, בודי ונומי, כל משפחת אנג'ל, יש עוד כמה דמויות שמוזכרות בשמם, אבל רוב הדמויות, זה חיבור של דמויות שהכרתי, אני מתארת לי שמי שמכיר טוב את השכונה, גם יזהה מהדמויות האחרות, אבל בכוונה אני אומרת במפורש, החלפתי את השמות גם כדי לימנע מחוסר דיוק, וגם לימנע מבעיות נקרא לזה ככה, וגם באמת, הם לא הדמויות כמו שהם, אלא חיברתי, החלפתי, הוספתי, אז יש פה איזה צירוף, את גדי למשל, קיבלתי אישור מנו מראש, אז יכולתי להכניס אותו, אני רוצה לקחת לעוד דברים שיש בספר, חוץ מה, בקשר לשמות רק נזכיר, שאת מזכירה פה את אברהם סילמן הגנן, שכולם זוכרים אותו, ויש פינה על עצמו, לשינו על אבא שלו, על קדיש יהודה סילמן, ויש פה את רחמים, רחמים מהמקולת, שמי פשוט פעם, זלובאדיה, מאיר שלב כתב, אנחנו היינו קונים אצל רחמים, היה ויכוח, אם אתה קונה אצל זלובאדיה, או אתה קונה אצל רחמים, ואצל שרה קנו כולם, כן, אבל הדבר בא להגיד, בעל מקולת בשכונה, זכה שמאיר שלב יזכיר אותו, ביונה ונער, ורחמים זכה שאפרת יזכיר אותו, בללשונות חתול, אבל בספר, האווירה של הספר, זה 1967, שרגע לפני מלחמת ששת הימים, ואני חושב, שאנחנו חווינו פה תקופה, מאוד מיוחדת, ותודה לאפרת, שגם מעלה את זה על הכתב, כי אנחנו מחפשים, כל מיני ביטויים לזה בשכונה, כי כשאני חוקר את השכונה, אנשים חוזרים לאירוע הזה, אז חלק הולכים לאנדרטה, בחצר בית ספר יפה נוף, כי זה נעשה עם הצמחנים, ישראל פינקלשטיין, מוטה גור וכל זה, חלק חוזרים לשיר של מאיר אריאל, כלל אהבה עם אזרחים, מה הוא עשה פה לפני שהוא יצא להילחם במלחמת ששת הימים, אבל מה אנחנו הרגשנו, ואפרת כותבת את זה בצורה יוצאת מן הכלל. מה מיוחד? קודם כל אנחנו בשבוע של ששת הימים, מבחינת תאריך, אז אנחנו ממש בזמן, מבחינת תאריך, ואני חושבת שאנחנו בתקופה, שיש איזה שהם קווה דמיון, לששת הימים, חרדה, פחד גדול מאוד מנפגעים, עורף גם חשוף לתקפות, ברמה אחרת, בצורה אחרת, אבל יש פה הרבה דמיון, אני חושבת שבששת הימים, אחד הדברים שמאוד יפיינו את התקופה, זו תחושה שמאוד חסרה לי היום, תחושה גם של אחדות, של עם מלוכד, ואחד בשביל כולם, וכולם בשביל, ממש זה לא היה קלישאה, זה היה באמת הרגשה, שותפות בנטל מאוד ברורה, מי שבא לנטל, מי שאני זוכרת שהתביישתי, שגייסו את אבא שלי, כמה ימים אחרי, אמרתי יאללה שילך כבר, שלא יהיה לי תפה שלו הזאת, שהוא לא הולך לצבא, למרות שזה אידיוטי, אבל זה מה שהרגשתי, וצדקת הדרך, הרגשתי שאנחנו מאוד צודקים, אני אומרת היום בדיעבד, אני יודעת שגם אז, הייתה מורכבות, אבל הייתה תחושה של תואר הנשק, זה מושג שמאוד מאוד חשוב, ושהמלחמה הייתה צודקת, שמאיימים עלינו סגרות המצרים, הבעיות המים, אני את כל זה לא ידעתי בתור ילדה קטנה, אבל כן הבנתי שאנחנו במלחמה, שאנחנו מרגישים צודקים, וגם אני זוכרת את השמחה הגדולה, ממש זוכרת איך קפצנו על המזרונים בתוך המקלט, כשאמרו לנו שכבשו את העיר העתיקה, שרנו ביחד, ושירים שהכינו אותנו, נאצר, מחקל, רבין, כל אלה היו ממש, תקופה שהילדים היו שותפים, להבנה שמשהו קורה, אבל אני חושבת שגוננו עלינו, לא הבנתי, הרגשתי שיש חרדה, כי היה הפלה, התביקו את כל החלונות, אני כותבת על זה, עשו סכים, ואסור היה לפגוע במאמץ המלחמתי, כל מיני מושגים כאלה, שחדרו וחלחלו, אבל בעיקר הייתה לי תחושה של, הנה, איזה כיף, כל הילדים ביחד במקלט, אנחנו ישנים ביחד, הפכנו להיות קיבוץ, אנחנו בלינם משותפת פתאום, ורציתי כמעט שזה יימשך, מרוב הכיף שלה ביחד. בואי אני אגיד לך מה אני ראיתי אז, אנחנו היינו בני שמונה, אני הייתי במקרה חולה, הרי עמנו אותנו כל הזמן לשבת מתחת לשולחנות בבית ספר יפה נוף, אני הייתי אבל חולה, הייתה לי חצבת אני חושב, זה היה סוף חצבת או אדמת, אבל מה שאז היה, הרי היינו צריכים לעשות את ההפעלה, שגם לקחו את ההורים שלנו, את ההבות שלנו לקחו למילואים, אז עזרנו, הילדים, הלכנו ועזרנו עם הדבק, עם המסקנפליט, להחשיך את כל זה, וגם היה צריך להחשיך את הפנסים, את הפנסים של המכוניות, אבל היו מעט, וגם עילינו שקים, עמדנו למלא שקים ולמגן, אז זה היה אחדות אחת, כולם שיתפו, דבר דומה קרה גם במלחמת יום כיפור, אבל עוד משהו אני אזכיר לך, לא יודע אם כתבת על זה, אבל אני גר בברכי האותי שעה, ההורים שלי, ואחרי ברכי האותי שעה יש את גן אבי זוהר, ובגן אבי זוהר שהיה אז חורשה, עמדו התותחנים, עמדו התותחנים שירו על בית לחם, והיה שם גדוד, לא יודע פלוגה של תותחנים, ואנחנו, בגלל שאנחנו היינו בגדר הגובלת, הכי ארוכה, זה היה ממש אחרי הבית, אנחנו הרגענו, כל האנשים מהרחוב שלנו, רק מהרחוב, וכל האנשים עשו גות ואוכל, וכל הלוחמים שם היו באים להורים שלי להתרחץ, הם היו, היה אצלנו כמו סרט נא, שהיו באים להתרחץ במקלחת אצלנו, בלא שלא היה להם שם כלום, אני זוכר שאפילו אחד הלוחמים שם של התותחנים, היה מרחוב או חלוץ, או משהו כזה, וזו הייתה חוויה בלתי רגילה, היינו דואגים להם, הם כל הזמן מפרגנים להם בדברים, וזה הייתה האווירה שגדלנו בה, וזה היה מאוד מיוחד כמובן, זה היה מאוד מפחיד, שכל הזמן היה את הרעשים שלהם, והכלבים שלה, הכלב שלנו היה היסטרי, אבל גם אז, היינו לבד ומקלט, המשפחה שלנו, אני רוצה להקריא קטע קטן, שקשור למה שאמרת, שזה החנות לפני ששת הימים, למטה חיכו לי, שאול, תלי ותמר, התכוננו ללכת לבית הספר, דרך רחוב המורה, כי אמא של שאול ביקשה ממנו, שיעבור בדוד ילין, ויתן פתק לאבא שלו, בפנייה ראינו שלושה חיילים, בנעליים אדומות, מכינים קפה על גזייה קטנה, שאול הסביר לי שהם צנחנים, מישהי מהבית הפינתי, תקעה אליהם מהמרפסת, חכו רגע, אני רואה שחסרה לכם, הוגה לקפה, והיא ירדה והביאה מגש ענק, מלא הוגות, היא הגישה גם לנו, ורציתי להתכבד, אבל שאול תקע בי מבט מפחיד, ותמר לחשה לי, זה בשביל החיילים מטומטמת, אז בלתי רוק ולא לקחתי, האישה אמרה לחיילים, תיקחו, תיקחו גם לשאר החברה, הם לא יפסיקו לאכול, ואם המצב יימשך ככה, אין מרוב הוגות, והם לא יוכלו להילחם בכלל, חבל לזלול כמו חזירים, במקום לכבד גם אחרים, לא, טלי אמרה להם, אמא שלי אמרה, שאם אתם רוצים להתקלח, או לצלצל, אתם יכולים לבוא אלינו, היא שמעה שבחוף בית הקרם, יש תור ענק למקלחות ולטלפון, אנחנו בביאליק 14, הצנחן שהרים את הקפה, הרים את הראש מעל הגזייה, ואמר משהו לחבר שלו, והיא מניבה וכוערת אותו, ובאמת ברחוב בית הקרם, אפילו בקצה של רחוב המורה, הייתה שם נקודה שחילקו הוגות, אז בנקודה הזאת, שבית הקרם פינת רחוב המורה, בלי שהתכוונת, אולי את לא יודעת, שם ירדה אחת השכנות, לא עם הוגה, היא ירדה עם דגל ישראל, והיא באה לקצינים של הצנחנים, שהתאספו בחדר למטה, ואמרה להם, אתם הולכים לעיר העתיקה, הנה דגל שהמשפחה שלי מהעיר העתיקה, הם הסתכלו אחד על השני, ונתנו את זה לקצין הדתי, יורם זמוש, והוא שם את זה בפאוט שלו, וכשהם הגיעו לעיר העתיקה, הוא לקח את הסמכת סטמפל, והם עלו לרחבת הר הבית, ויש תמונה מפורסמת, שעל הסורג, לא על זה אין דיקוח, לא למטה, לא שלושה צנחנים למטה, למעלה, בהר הבית למעלה, על הסורג, הם תלו את הדגל שקיבלו מבית הכרם.

ועוד סיפור, כשאתה מדברת על הטלפון, אתה צריך היום להסביר לאנשים, שבשביל להתקשר הביתה, לא היה ווטסאפ, לא בכל בית היה טלפון, וגם בבניין, נגיד אצלנו בבניין היה טלפון, אז לשתי משפחות היה מה שנקרא, קו משותף, זה לא אותו מספר, אבל אם השכנה שלי מדברת, אני לא יכול לדבר. ובאו הצנחנים ורצו להתקשר הביתה, עכשיו מה זה להתקשר הביתה? עומד תור של צנחנים, והוא צריך שיקראו בישוב שלו, אם יש טלפון ברחוב שלו, שיקראו לאשתו מהבית ההוא. והתור התארך, כמו שאת אומרת.

ויש צנחנים, באו אליהם התושבים, ואמרו להם תשאירו את השם, ואנחנו נתקשר. ויש סיפור מפורסם, על מי שמחוב שדרות הרצל, שגם אצלה בבניין היה תור, והיא התקשרה למשפחה של אותו צנחן, אבל כנראה שהיא התקשרה כבר אחרי שהוא נהרג בגבעת התחלושת. אז זו המציאות התקשורתית של מלחמת ששת הימים.

אני אגיד משהו לגבי החברה ההברכית, אני חושבת שגם בזה יש דמיון למה שקורה עכשיו. מבחינת התפקוד של הממשלה, אני לא אגיד את דעתי עכשיו, ולא ניכנס לזה, אבל מבחינת החברה האזרחית, עם המלחמה הנוכחית, היה פה התגייסות מדהימה, מדהימה. כל כך הרבה אנשים שהיו מוכנים לתת מעל ומעבר, לצאת מהבית שלהם בלי לקבל שום תמורה, ולתרום ככל יכולתיו, וזה אותו דבר היה גם אז.

וזה הדבר אני חושבת שמחבר אותי עד היום למדינה הזאת, שזה הסיפור שלנו. אמרתי קודם שזה גם מזכיר לי את מלחמת יום כיפור, ומלחמת יום כיפור אבא שלי היה בחור, וחזר לארץ מיד בשביל להתגייס, ואז הם רק הלכנו לשדה תעופה, ומשם לקחו אותו. אבל ברגע שהתחילו כל הזקות, וכל הבלאגן, אז קודם כל אנחנו הילדים רצנו לסגור את המקלטים לכולם, לסדר אותם, ושיהיו מקלטים מסודרים.

ואני זוכר שאני עומד ליד בית נסת, בית נסת צעד, ברחוב שלנו, וכל פעם היו מכירים את הסדין אדום, כל הסיסמאות האלה, ואני הייתי נכנס לבית נסת וקורא, וכל פעם היו יוצאים, שניים, שלושה, שניים, שלושה, שניים, שלושה, בית נסת התעוקן, נשאר רק סבא קאסטל הגדול, וכל המבוגרים. אבל זה גם, אבל זה לא רק אני, זה היינו כל הילדים, כל החבר'ה בגילנו, וזה דרך אגב, מלחמת יום כיפור מקשר אותי גם לאובד, כן, לאובד אנג'ל, שהוא לקח אותי, ואנחנו, אורי גלברג ואני, אורי שהגר בברכה ושמונה, הלכנו להתנדב באנג'ל, ועבדנו עם אובד כל הזמן, והוא פינק אותנו, אני חושב שציינו את זה באחד המקרים. תקשיבי, אנחנו למדנו מהסיפור, כמובן באמת, אנחנו מתחילים יותר להבין, ואני חושב שזה פעם ראשונה שאנחנו מדברים על האווירה בשכונה אפרים, וכדאי להביא עוד סיפורים כאלה, לא ש… איך שלא תתקפי את זה מהסיפור, וההשלמות שלנו, וזה רק מראה שהאיירת הרחובות, כן? כן, כן.

הייתה כאן אווירה מאוד מאוד… משהו דומה לקיבוץ. חלק מהאווירה הזאת הייתה להתבטא כשאת נכנסת לפה, ואנחנו יכולים לספר לאנשים שבאת להקליט לפה לפני שבוע, והיה לנו איזה בעיה, ובאת היום עוד פעם, אבל כשנכנסת לבית, היה איזו שמחה כזאת, התרגשות, למרות שאף פעם לא היינו חברים, אבל היינו באותה שכונה, וגדלנו, והכרנו אחד את השני, וזה היה היופי של השכונה. אני נותן לך, לפני שאפרים, אני נותן לו תמיד את הזכות לסכם, להגיד עוד מילה ככה לפני שנסגור, ספרי לנו את הספר, ותזכירי לנו איפה קונים אותו.

אז קודם כל, שאלת לגבי השם, ללשונות חתול. ללשונות חתול זה ממתק. אני לא יודעת כמה אנשים זוכרים אותו.

זה מין משהו שנראה כמו לשון, וזה בעצם שוקולד. היום יש מיליון סוגים של ממתקים שוקולדיים. פעם אפילו גם הממתקים לא היה מי יודע מה, וזה היה וואו, בונבוניארה.

בונבוניארה פתחו רק לאורחים. אין דבר כזה שאתה אוכל סתם שוקולד איכות. ומבחינתי, נחשב סי-אסיים, הללשונות חתול הזה, זה חלק מה… זה פרט שמוליך פה את העלילה, וחוץ מזה, יש מתיקוץ, משהו מתוק כזה, של פעם, שהוא בעצם מספר את הסיפור של כל… מה שכתבתי.

אני נזכרת ומתגעגעת למתיקוץ הילדית של בית הקרם של פעם, דרך כל הסיפור הזה. ואפשר לקנות את ללשונות חתול, קודם כל בשקשק, החנות ה… בית הקרמית, אצל נורית. ואפשר גם פשוט לשלוח לי וואטסאפ, ואני אדאג… לעזור לכם להגיע אליו, דרך ההוצאה, וואטסאפ אליי, זה 050-312-1935, אפרת גולן.

כן, אפרים. טוב, אז אנחנו… באמת בתם המיוחד של הללשונות חתול, גילינו את הללשונות חתולים שיש ברחבי המקטעים השונים של בית הקרם. ואני חושב שזה משהו מיוחד, כי לפני כמה זמן פנה אליי מישהו מחוב רבי בנימין.

אמר, אני רוצה שתעשה סיור לידרך חוב רבי בנימין, שגדלו בחוב רבי בנימין עוד שלפני שנדעתי איך קוראים לי. והרגענו סיור והיה מאוד נחמד. ואני אומר, עם כל מי שמקשיב לנו, ורוצה שנעשה איזשהו… ניתן יד באיזשהו מפגש, בין אם נערך פה, בין אם סיור בשטח, זה חלק מהבית הקרמיות, כי אתה יכול ללכת ולהיות בכל העולם, אבל בית הקרם תמיד תהיה איתך.

וגם אני, תפרט, ראיתי פה בשכונה הרבה מאוד פעמים, אבל אף פעם לא דיברתי איתה. ופעם ראשונה שבעצם דיברנו, זה היה פה, כשבאנו אליך, בזכות הספר. ומישהו כתב עוד זיכרונות, עוד דברים שיכולים להעיר לנו.

יש לו זיכרונות מיוחדים. כן, אבל הם יכולים להעיר לנו את האנשים ואת הדמויות. בשביל זה אנחנו פה.

בסופו של דבר, אנחנו כותבים בפודקאסט הזה את הספר של השכונה. משלימים את מה שאתה כתבת בגאונות רבה. אז תודה רבה, אפרת.

תודה לכם. תודה, אפריים. ואנחנו נתראה בפרקים הבאים.