להאזנה לפודקסט
לצפייה בפודקסט
כבוד: הבסיס לכל יחס ולכל עסקה
זה לא רק על נדל"ן — כבוד הוא הבסיס שעליו נשען כל יחס וכל עסקה, בכל תחום
הפרק הזה לא באמת על נדל"ן. הוא על כבוד — הבסיס שעליו נשענים כל יחס וכל עסקה, בכל תחום בחיים. צחי קווטינסקי עוצר לרגע את השיחה על ריביות ומחירים, ומראה איך אותו עיקרון בדיוק חוזר על עצמו בעסקת רכב, בפגישה עם רופא, מול שכנים, ובכל משא ומתן.
הסיפורים שסופרו בזום
1הרכב בג'וליס
קונה שסגרה עסקה, ואז שלחה מישהו לאיים על המוכר כדי להוריד את המחיר. לעומת זאת, כשצחי עצמו ניהל מו"מ מכבד על רכישת רכב, המוכר הוריד מיוזמתו עוד כסף — "כי הרגיש את הכבוד".
2הזוג המבוגר שביטל
ארבעה חודשי עבודה במציאת הדירה המדויקת עבורם, ויום לפני הצפייה הם ביטלו בלי התחשבות בזמן ובמאמץ שהושקעו.
3הפסיכיאטר שאיחר
ביקור בית שנקבע אצל אביו של צחי; כל המשפחה פינתה זמן וחיכתה — הוא הגיע שעתיים וחצי באיחור, בלי עדכון אמיתי.
4בעל 10 הדירות
בזמן המאבק בחוק דירה שלישית, ניסה לפנות דיירים כדי לנצל את המצב, והעלה שכירות ב-10% "כי הוא בעל הבית".
5המתווכת שניצלה אישה חלשה
ניסתה לגרום לאישה איתיופית למכור דירה עמוק מתחת למחיר השוק תוך ניצול חוסר הבנתה. צחי עצר את העסקה ולקח אותה כלקוחה בחינם.
6היחצ"ן אחרי העסקה
מוכר שפרסם מיד אחרי סגירת העסקה כמה "הרוויח", בלי מחשבה על איך זה פוגע בביטחון הקונה בעסקה שעשתה.
7השכן הלום הקרב
למרות הערכה מלאה לשירותו, התנהגות חד-צדדית (חסימת חניה, רעש בלילות, אי-נעילת דלת כניסה) הראתה שכבוד לא מגיע אוטומטית — הוא חייב להיות הדדי.
"כבוד לא מקבלים במתנה — כבוד נותנים כדי לקבל."
לא רק נדל"ן — כבוד הוא הבסיס לכל תחום
הכבוד ההדדי לא נשאר תיאורטי, והוא לא שייך רק לעסקאות נדל"ן. הוא מתורגם ישירות לתוצאה של כל משא ומתן, ליציבות של כל מערכת יחסים — עם בן/בת הזוג, עם הילדים, עם עובדים ולקוחות, ועם שכנים בבניין משותף. בזום נסקרו נקודות המבט השונות, כדי שכל אחד יוכל לזהות איפה הוא עלול לפגוע — ואיפה כבוד יכול לשנות את התוצאה, בכל תחום בחיים.
מה שמעתם בזום: "מו"מ מכבד משיג הרבה יותר מאיומים ולחץ." · "כוח לא נותן זכות לחוסר כבוד — שוטר, בעל דירה, או פקיד." · "אי אפשר לחנך את כל העולם, אבל אפשר לכבד כל אדם שפוגשים."
תגובות קהל: רינה (עובדת חינוך) הדגישה שחינוך לכבוד מתחיל בבית, אך לא לכל משפחה יש את הכלים. שמואל הוסיף שחינוך לכבוד צריך להתחיל מגיל אפס ולהמשיך במוסדות החינוך.
רוצים להצטרף לזום הבא?
כל יום ראשון, 20:30, בהנחיית צחי קווטינסקי — ההשתתפות חינם
הרשמה לזום נדל"ן הצטרפו גם לקהילת הוואטסאפ שלנותמלול אוטומטי – נא להתעלם משגיאות
זום נדל"ן 256 – כבוד: הבסיס לכל יחס ולכל עסקה
צחי קווטינסקי · נדל"ן בקלות · 9.8.2026
הערת עריכה: זהו תמלול מתוקן של הקלטה אוטומטית. תוקנו שגיאות כתיב, דקדוק וניסוח שנוצרו בתמלול האוטומטי, תוך שמירה קפדנית על התוכן, הסיפורים והמסרים המקוריים. מקומות בודדים שבהם המילה המדויקת לא הייתה ברורה מההקלטה מסומנים בסוגריים מרובעים.
פתיחה
טוב, תודה. אני רק עוצר אותך לרגע, בכבוד — זה אבישי? ערב טוב. מה, נרדם לו, או שקפאה לו התמונה? אתם שומעים אותי, נכון? כן, כן, יופי.
טוב, אז קודם כול — במשך השנים, ובייחוד בתקופה האחרונה, אני נתקל ביותר מדי התנהגויות, ביותר מדי דברים שקורים מתוך זלזול, חוסר כבוד, התנשאות וחוסר דרך ארץ. והחלטתי שאני חייב לפרוק את זה ולדבר על כך כאן. זה מעסיק אותי מאוד, ויכול להיות שאני גם אעלה את זה כפודקאסט — אז אני אחזור ואומר את זה.
קודם כול, ערב טוב לכולם. היום, במשך כל היום — חוץ מהערב הזה שאני יושב איתכם — הקדשתי את הזמן לנסוע יחד עם הבן שלי לקנות רכב.
סיפור הרכב בג'וליס
וזה כאילו נתפר בול לספר שרציתי לספר היום, על ההתנהגות של אנשים. האיש שמכר את הרכב הוא בחור דרוזי מג'וליס, שמכר רכב במצב מעולה — עכשיו אנחנו כבר יודעים להעיד על זה. סגרנו איתו עסקה, ואז הגיעה אליו בחורה אחרת. כמובן, אני שומע רק צד אחד, אבל עובדה שהיא בסוף לא לקחה את הרכב, ועובדה שאני יודע מה המצב האמיתי של הרכב — כך שאני נוטה להאמין לו. היא באה אליו וסגרה: רכב יד ראשונה, במצב שמור, 26 אלף קילומטר בלבד, דבר נדיר, משנת 2019, ברמת גימור גבוהה, שעבר את כל הטיפולים — כמו חדש.
היא הייתה אצלו אתמול, לקחה את הרכב לבדיקה, והוא גם ראה את תוצאות הבדיקה. אחרי הבדיקה היא החליטה שהיא חייבת להוריד את המחיר — אחרי שכבר סגרתם הכול, סגרתם עניין! רואים שאין בעיות ברכב; הייתה לו פגיעה קטנה בפח מאחור, משהו שפגע קלות בדלת, וזה תוקן יפה.
אחרי שהיא הייתה שם וניהלה משא ומתן, היא שלחה אליו — לפחות כך הוא מספר — מישהו שיעשה הכול כדי להוריד לו את המחיר. ושוב, אני שומע רק צד אחד, אבל אני מכיר את הסיפורים, אז מה שחשוב זה התוכן, לא אם זה קרה מילה במילה. אותו אדם התקשר לבעלים של הרכב, ניסה ללחוץ עליו בכל דרך, איים עליו שהוא חייב להוריד את המחיר, פתח את המשא ומתן מחדש מההתחלה, ואפילו שלח לו הודעת איום — וזה אנחנו יכולים להעיד עליו, ראינו את זה.
הוא סיפר לי את כל זה כשישבנו וחיכינו לתוצאות הבדיקה. אמרתי לו: אני חייב להראות לך על מה אני עומד לדבר. האיש הזה שירת שנים רבות בצבא, דרוזי, אפילו ביחידה מובחרת. אמרתי לו: בוא, תראה על מה אני הולך לדבר היום.
האיש התרגש מאוד, ומכך התפתחה בינינו שיחה. היום, לצערי, אני לא יכול לבוא בטענות לאף אחד במדינה על חוסר כבוד לזולת. אנחנו אומרים שהדג מסריח מהראש — אנחנו יושבים מול הטלוויזיה, צופים בחדשות, צופים בשידורים מהכנסת, ורואים כבר תעמולות בחירות.
הדבר היחיד שאנחנו לא פוגשים שם הוא המילה "כבוד", ואנחנו לא פוגשים גם את הצירוף "דרך ארץ". אנחנו רואים שככל שאנחנו רוצים יותר, אנחנו נעשים יותר גסים — יכולים לפגוע, לזלזל, להעליב אנשים. אני לא רוצה להיכנס לפרטים על אנשים ספציפיים שרואים אותם בכנסת נוהגים ופוגעים בציבור, פוגעים באנשים ומעליבים אותם, וחושבים שכך הם משיגים יותר.
אז אני רוצה לפתוח את הערב הזה ולומר: הקריאה שלי היא שחוסר כבוד משיג בדיוק את ההפך.
הזוג המבוגר שביטל אחרי 4 חודשים
חוסר התייחסות וזלזול משיגים בדיוק את ההפך, ומכאן אני רוצה להתחיל לצלול לתוך העניין. אבל זה לא היחיד שגרם לי לדבר על זה. כבר שלושה חודשים אני עובד על איתור דירה לזוג מבוגר — נדרשתי, כתוצאה מההתנהלות שלהם ומהצרכים שלהם, ומכך שהם מתכננים לעבור לחו״ל, לאתר עבורם דירה במחיר מסוים, בשקט מסוים — משהו שייתן להם רוגע לנסוע לחו״ל ולנהל את זה מרחוק: דירה משופצת, מסודרת, עם כל מה שצריך.
דירה שתמיד תהיה מבוקשת, באזור ביקוש, ובסוף גם דירה עם פוטנציאל עליית ערך. אני עובד על זה כבר שלושה, כמעט ארבעה חודשים — רואה דירות, מחפש את הדבר הספציפי, מדבר איתם באמצע הדרך, אנחנו מתעדכנים, הם יודעים. ומצאתי להם בדיוק את הדירה לפי הצרכים שלהם. קבענו לראות את הדירה ביום שישי שעבר, וביום חמישי אני מקבל טלפון מהבעל, שהם החליטו שקשה להם לקנות דירה.
הם עשו בדיקות וקשה להם לקנות דירה. איפה הייתם שלושה חודשים? איפה הכבוד לזמן שלי, לעשייה שלי, לכל ההתרוצצות שלי? נכון, אולי כמו שרחלי אומרת לי, מגיע לי על זה — שאני לא מחתים את הלקוחות ולא לוקח מקדמה, ואולי אני ממש "צריך מכות" על זה. אבל מעניין: אני עובד כבר עשרים שנה בתחום, ולא כזבו בי אנשים.
מה שקרה כאן זה זלזול בבעל המקצוע — זלזול בזמן שלו, זלזול בהתנהלות שלו ובעשייה שלו, זלזול בכלל.
הפסיכיאטר שאיחר
והדבר הזה לא מאפיין רק את הזוג הזה — שהם, אגב, זוג פסיכולוגים, אנשים מכובדים. אנחנו פוגשים את זה בלי סוף, כל הזמן. לפני כמה שבועות, פסיכיאטר קבע איתנו לבוא לביקור בית אצל אמא שלי, לצורך טיפול, וקבע איתנו לשעה 11 בבוקר.
אני כמובן דחיתי את כל מה שהיה לי לאותו יום — זה מספיק חשוב, וזה בעדיפות עליונה. הגענו כולנו: אחותי, אחי ואני, וכמובן אבא שלי היה שם. בשעה 11:30 אמרו לנו שהוא נתקע באירוע חירום אצל מטופל שלו — איזה אירוע חירום יכול להיות לפסיכיאטר? הרי הוא לא לוקח אנשים לאשפוז. בשעה 12:30 התקשרתי אליו, אמרתי לו שאנחנו מחכים לו — אתה מגיע?
הוא אמר: "כן, אני ב[מקום לא ברור בהקלטה], אני מיד מגיע אליכם. עוד עשרים דקות אני אצלכם." מי שמכיר את המרחק משם עד הבית שלנו יודע — ביום עם פקקים, וכשיש משחק של בית"ר, זה חצי שעה.
ביום רגיל זה עשר דקות, פלוס כמה דקות ברמזורים. האיש הגיע בשעה שתיים. אז מה אם אתה פסיכיאטר? קבעת עם לקוח, קבעת עם אנשים — אנשים פינו את הזמן שלהם, עזבו הכול, יושבים ומחכים לך. כבוד.
הפגישה שבוטלה בפ"ת
לפני כשנתיים התקשר אליי מישהו — אני חבר בארגון BNI, ארגון של אנשי עסקים שעושים עסקים ביניהם, האמת שאני כבר לא כל כך פעיל שם. התקשר אליי אחד מאנשי אחת הקבוצות, ואמר: "אני צריך אותך בדחיפות, אני חייב גם לשבת איתך בשש עיניים" — כלומר, הוא, אשתו ואני.
הוא ביקש שאלך לקראתו — שגם אשתו תוכל להיות נוכחת — ושאבוא לפתח תקווה. קבעתי איתו בפתח תקווה, במרכז יחין. כמובן שסביב הפגישה הזו כבר קבעתי פגישות נוספות.
אני יושב שם ומחכה לו בזמן. מתקשר אליו — הוא אומר: "לא, לא הסתדר לנו להגיע." הגעתי במיוחד! מזל שקבעתי פגישות נוספות עם אנשים אחרים. הגעתי במיוחד בשבילך, ויש לך בעיה? תודה רבה, איזה כבוד.
בעל 10 הדירות וניסיון הפינוי
ומכאן אני מסתכל על כל מה שקורה בתחום. ואני נזכר בימים שבהם ניהלנו את המאבק לביטול חוק "דירה שלישית" — העתירה המפורסמת שהפכה אותי למפורסם.
וכמו שאתם יודעים, במשך כמה חודשים, מהרגע שפורסם שהעתירה היא על שמי — הייתי, אני אגיד, שעות על גבי שעות, כל מה שעשיתי באותה תקופה זה לענות לטלפונים של אנשים, כדי לכוון אותם, לעודד אותם ולהגיד להם מה לעשות. אז מתקשר אליי אדם מחולון, אומר לי שיש לו עשר דירות, והוא מתכוון לפנות אותן.
את הדיירים שלו — יש לו הזדמנות לפנות אותם, הוא אמר. שאלתי אותו: למה? הוא ענה: "זו ההזדמנות שלי, ואם לא יהיה החוק…" אמרתי לו: תבין, אתה רוצה שהם ישתתפו, זו זכותך — אבל תזכור בסוף שאלה הדיירים שלך, אלה שמפרנסים אותך, אלה שמחזיקים את הדירות שלך. אבל לא — ההתנהגות שלו, בדיוק כמו שאנחנו רואים בכנסת, הייתה של "אני בעל הבית, הם צריכים לכבד אותי, אני יכול לעשות בהם כרצוני". הוא העלה להם את שכר הדירה בעשרה אחוזים. למה? כי הוא בעל הבית.
וזה חלק מהמחלה שאני נאבק בה. אני לא יודע מה קרה בסוף עם הדיירים של אותו אדם, אבל אני יכול רק לדמיין — ועל זה אני מדבר גם בקורסים שלי לניהול נכסים. הרבה מאוד בעלי דירות מזלזלים בדירות שלהם, ולשמחתי זה לא הרוב אלא חלק קטן. בסך הכול אנחנו עוסקים בתחום שרוב האנשים בו תרבותיים, אבל יש כאלה שנוהגים בדייריהם בזלזול.
לא סתם חוקקו את חוק שכירות הוגנת, שבא להגן גם על השוכר, ולא רק על המשכיר. אבל הרבה מאוד בעלי דירות מתייחסים ללקוחות שלהם, לדיירים שלהם, בזלזול — מתייחסים אליהם בהתנשאות, מדברים אליהם מלמעלה, כאילו "אתם שייכים לי, אתם גרים אצלי, אני בעל הבית העשיר".
זה מזכיר לנו את ימי הפיאודלים. ואני יכול להגיד לכם שיש לזה מחיר מאוד כבד, והאנשים האלה לא מבינים מה הם עושים לעצמם. יחסים הם דו-כיווניים.
מה זה אומר לכבד דייר
הדייר שגר אצלנו — גם אם אין לו דירה בבעלותו — אינו פחות מכובד מאיתנו, שיש לנו דירה בבעלותנו. העובדה שידו אינה משגת לקניית דירה, או שלא הייתה לו ההכוונה הנכונה, או לחלופין שיש לו דירה במקום אחר וקנה איפה שיכול וגר איפה שרוצה —
— זה לא אומר שאנחנו שייכים לתקופת המעמדות. אדם צריך לזכור: וגם אם כן, ובמיוחד אם כן — אם גר אצלנו אדם חלש, אדם שהיכולת הכלכלית שלו נמוכה יותר — בראש ובראשונה עלינו לכבד אותו. ולכבד אותו זה לתת לו דירה מסודרת ומוכנה כמו שצריך כשהוא נכנס אליה.
לכבד אותו זה לתת לו דירה עם מערכות מסודרות ותקינות, כדי שלא יהיו לו בעיות. לכבד אותו זה לעשות איתו חוזה הוגן ודו-צדדי, ששניכם שווים בו. לכבד אותו זה גם ללכת ולטפל בכל בעיה שיש לו בדירה — מיד, בלי דיחוי.
לא להשאיר אותו רגע עם בעיה. לכבד אותו זה גם לדעת, כשהוא רוצה להאריך שכירות או לא רוצה, לנהל איתו משא ומתן הוגן. בחלק מהמקרים — לא ברוב המקרים, סליחה — אנחנו לא נמצאים מול אנשים שיודעים לעמוד מולנו ביכולות המשא ומתן.
כמה פעמים אני מנהל משא ומתן, או שיחות סגירה, כמו היום, עם אנשים שאין להם את היכולות שיש לי במשא ומתן — אבל אני מכבד אותם כאילו הם המורים שלי במשא ומתן.
חזרה לג'וליס — כבוד הדדי במו"מ
ואני חייב להגיד לכם: כבר בשיחת הטלפון, לפני הנסיעה שלנו לצפון, נתתי יעד מחיר וקיבל אותו המוכר. יצאנו לדרך, ואחרי שגילינו עוד פרט קטן, היינו בדרכנו אליו לכפר ג'וליס לעשות את העברת הבעלות. הוא אמר: "תקשיבו, אני רואה את זה בעיניים שלכם, אבל עדיין לא ביקשתם ולא אמרתם כלום — לאור ההגינות שלכם, לאור הדרך שנקטתם, לאור דרך הארץ, לאור משהו מיוחד שעוד לא פגשתי — אני מוריד עוד אלף שקל מהמחיר." זו תוצאה של כבוד.
אבל הכבוד היה הדדי. כשנפגשנו שם, כמו שאבא שלי לימד אותי — ואתם יודעים שהוא לימד אותי הרבה דברים, ואני חוזר על זה כל הזמן — לא עניין אותנו למי יש אלף שקל בבנק ולמי יש מיליון, למי יש אוטו כזה ולמי אוטו אחר. היה בינינו כבוד.
וכשיש כבוד, כל הדברים עובדים הרבה יותר טוב. ואם כבר דיברתי על משא ומתן — הרבה פעמים, במשא ומתן, דווקא הצד החזק, הצד שמחזיק את המוצר, מתנהג בצורה לא מכבדת, בצורה מתנשאת. אני לא אלמד כאן משא ומתן בחמש דקות — אני מלמד על זה שיעור שלם במסגרת הקורס, ומדבר על זה הרבה.
אבל הבסיס של משא ומתן, הבסיס להצלחתו, הבסיס להגעה לתוצאה שטובה לשני הצדדים — והתוצאה שטובה לשני הצדדים היא חלק מהכבוד — זה בדיוק למה אני מתכוון: ההתנהלות המכובדת והנכונה.
כולנו זוכרים את השר הטורקי שהושב על כיסא נמוך יותר — שכחתי כרגע את שמו — מול מי שהיה סגן שר החוץ. ככה נוהגים בחוסר כבוד.
הלקח מגדעון עזרא
וכאן אני חייב גם לספר על אחד הלקחים שלקחתי לחיים, ושאני לומד ממנו כל החיים: גדעון עזרא, שהיה סגן ראש השב"כ, היה הבוס של רחלי ושלי. רחלי הייתה ראש הלשכה שלו, ואחר כך ראש מטה השר שלו. הוא היה איש נערץ.
אחד הדברים שלמדנו ממנו — שכבר השתחרר מהשירות, ושהוא איש שעצר אלפים, סיכל הרבה מאוד פיגועים, הרבה אנשים חייבים לו את חייהם, נלחם במחבלים ונלחם בהרבה מאוד דברים —
אחד הדברים שאפיינו אותו — גם כשכבר היה בכנסת — הוא שהיה נפגש עם מי שהיו אויביו בשירות: מי שהיה מנהיג טרור, מי שהיה מפקד ארגון. אלה שבהם נלחם, הוא היה נפגש איתם אחר כך לשיחות, למפגשים. גם אני זכיתי מדי פעם ליהנות מהפגישות האלה, ודבר אחד היה ברור: גם כשהוא נלחם בהם, גם כשהוא עצר אותם, גם כשסיכל פיגועים שרצו לבצע, גם כשפירק את הארגונים שלהם — דבר אחד הוא תמיד עשה: הוא עשה את זה בכבוד. הוא כיבד אותם, לא השפיל אותם, דיבר איתם יפה, כמה שאפשר היה.
וזאת הדרך להצלחה. אז כמו שאתם רואים, אני זורם כאן לאט לאט — יש לי גם רשימה קטנה שהכנתי, אבל אני זורם באסוציאציות, כמו שהדברים עולים לי. אנחנו מבינים שהכבוד — ואני אחזור על זה עוד הרבה פעמים — מוביל להתנהלות נכונה.
כבוד זה גם אומר לכבד את עצמך ולכבד את הזולת. ואני חוזר לרגע למשא ומתן, ומדגיש שוב: במיוחד כשהצד שמולך חלש, חסר ישע, אדם שלא יכול להתמודד — כמו שאמרתי קודם.
המתווכת שניצלה אישה חלשה
אני רוצה לתת דוגמה שכנראה כבר שמעתם ממני. אישה עולה מאתיופיה הביאה אותי לנהל איתה משא ומתן — היא מכרה את דירתה בסכום שהיה בעשרות אחוזים מתחת למחיר השוק. המתווכת שלה ראתה בזה הזדמנות, אפילו ביקשה לקבל יותר מ-2% העמלה הרגילים, והביאה אותי כדי להראות לי "איזו עסקה" היא עשתה.
רק דבר אחד המתווכת שכחה: לכבד את האישה הזו. לכבד את הצרכים שלה, לכבד את זה שהיא חלשה וחסרת ישע — אישה שכל חייה בעלה ניהל אותה, ואתם יודעים שבמעמד כזה יש לגברים מעמד חזק יותר, ובמיוחד ככל שהנשים חלשות יותר. גיליתי שהיא בעצם לא יודעת מה היא מוכרת, מה היא הולכת לקנות, ובאיזו מצוקה נוראית היא נמצאת — ובסך הכול המתווכת פשוט ניצלה כאן את החולשה שלה.
עצרתי את המשא ומתן והודעתי לאישה הזו שהיא הופכת ללקוחה שלי בחינם — אני אשמור עליה. היא לא מוכרת את הדירה, והיא לא תיפול ולא תגור ברחוב בגלל גחמות של מתווכת. זה חוסר כבוד — חוסר כבוד לעצמך, למקצוע, ובעיקר לאישה שהיית עלולה להפוך לחסרת בית בן לילה. רק חסר שיבוא "שועל" אחר שמחפש רק דם, וייקח לה את הדירה, רק כדי להראות שהוא ניהל משא ומתן טוב.
היחצ"ן אחרי סגירת העסקה
וזה מזכיר לי עכשיו עוד מקרה, מסוג אחר. לפני שנים קניתי דירה עבור לקוחה שלי — דירת חדר ברחוב שפרינצק במחיר של 260 אלף שקל באותה תקופה. עוד לא יבש הדיו על ההסכם, ובאותו ערב בעל הדירה פרסם, שכר יחצ"ן ופרסם איזה "אקזיט" הוא עשה. אפשר לחשוב — 260 אלף שקל, גם אם זה היה לפני 15 שנה, איזה אקזיט זה? הוא קנה את הדירה ב-90 אלף, שיפץ אותה ב-30 או 40 אלף, ומכר אותה ב-260. זה לא העניין בכלל.
הרגע קנו ממך דירה — מה כל כך חשוב לפרסם את שמך ולהגיד "אני", בלי לחשוב לרגע מה אמירה כזאת עושה ללקוחה שעשתה איתך עסקה, כיבדה אותך וקנתה ממך נכס? ההתנשאות, הזלזול, גרמו לה לאבד את הביטחון בעסקה. למזלי היא שמחה עליי, ומיד הרגעתי אותה, והיא הבינה שהיא עשתה עסקת חיים. ולימים היא ידעה את זה עוד יותר — בזכות זה שיצאה לפנסיה לפני גיל 60, הודות לדירות שקניתי לה ולהתנהלות הפיננסית שבנתה. אבל זה סימן לחוסר כבוד ולחוסר מחשבה — של אדם שעשה עסקה, ולא כיבד את מי שעמד מולו.
כבוד בין שכנים
וכבוד הוא כבוד בכל מקום — ואני קופץ עכשיו קפיצה גדולה: כבוד גם בין שכנים. עברנו כאן תקופה שבה עבר לגור בבניין שלנו בחור שהוא, נכון, הלום קרב, מסתובב עם כלב סיוע. אבל כל מה שעניין אותו זה הצרכים והרצונות שלו — שום דבר שקשור לשכנים לא עניין אותו. זה התבטא באי-סגירת דלת הכניסה לבניין כשהוא יצא, בימים שכולנו זקוקים לביטחון; בחניית שני רכבים בטור, באופן שמנע ממני להיכנס לחניה שלי; ברעש שליווה אותנו ימים ולילות ממסיבות וכל מיני דברים שהוא והילדים שלו עשו.
נכון, כל הכבוד לך שאתה נכה צה"ל, ואנחנו מכבדים כל נכה צה"ל באשר הוא. אבל הכבוד הוא לא אוטומטי — גם אם יש לך בעיה, גם אם אתה חושב לכאורה שמגיע לך כבוד, אתה צריך לכבד את הזולת כדי שיתנו לך כבוד והערכה בחזרה. כן, אנחנו מאוד מעריכים את מה שהוא עשה ושבעקבותיו הפך להיות הלום קרב, אבל כל זה התבטל ברגע שהוא סיכן אותנו בכך שהשאיר את הדלת פתוחה לכניסת זרים, ברגע שהוא הפריע לנו לחנות, ברגע שהרעיש, ברגע שניקה על רצפת החניה את מסנני הרכב שלו, ברגע שערך מסיבות בשתיים ושלוש בבוקר בלי להתחשב באף אחד. אז כבוד לא מקבלים סתם — כבוד צריך לתת כדי לקבל.
וזה חלק מהתופעה שכל אדם רואה רק את עצמו, לא חושב על האחר ולא מכבד אותו, מוכן לגרום סבל לזולת — אבל רוצה שאותו יכבדו. אני רוצה להגיד לכולם: אין בעיה לכבד כל אדם באשר הוא, אבל אי אפשר לדרוש כבוד מכוח הסמכות שלך, ואי אפשר לדרוש כבוד מתוקף הבדלי מעמדות. כדי לקבל כבוד, צריך לזכות בו.
שיחה עם הצופים: חינוך, כנסת ואלימות
צחי: בצ'אט כותבת רינה שזה עניין של חינוך. רינה, תשמעי – כשהתחלתי את השיחה הזאת ראיתי שאת כבר שם. היום יש לי בעיה לבוא בטענות לדור הצעיר, כשהם שומעים ניבולי פה בכנסת. אני אגיד את זה: אנשים כמו דוד אמסלם, שלא חוסך את לשונו ומוכן להגיד לעמיתים שיושבים לידו מילים כאלה שהפנים מסביב מסמיקות – איך אנחנו יכולים לדרוש מהילדים שלנו, שאומרים לנו "אבל אלה 120 הנבחרים, אלה המורים שלנו", ואיך אנחנו יכולים לבוא לילדים כשיושבים שם שרי חינוך שלא תמיד יודעים מה הם עושים? ושוב, זה לא עניין מפלגתי ספציפי. אני רואה מדי פעם סרטונים – למשל את דוד מרדכי הזה, שמקבל גיבוי ללכת ולחסום את גבי אשכנזי – את רואה איך עושים סרטון תעמולה, לוקחים קטע מתוך סרט על הבן של גדי איזנקוט, הבן שנהרג, שהוא הולך להיפגש איתם, והופכים את זה לסרטון שפוגע בו כי הוא "הולך לחבק ערבים". איפה יש פה כבוד? אני לא בוחר אדם שמזלזל ביריב שלו.
אבא שלי לימד אותי משהו על זה. היה נכנס אליו סוכן של אחת מחברות החשמל, ומזלזל במתחרים שלו. אבא שלי היה מראה לו את הדלת ואומר לו: לך. היה אומר לו – אם יש לך מה להגיד, קודם כול תכבד את המתחרה שלך, תכבד את עצמך, אבל יותר מהכול – בוא תגיד לי מה אתה טוב, לא מה "ההוא" רע. ברגע שאתה אומר רק מה "ההוא" רע, אתה נוהג בחוסר כבוד – גם כלפי המוצר שלך, כי כנראה שאין לך עליו מה להגיד. אז הכול מתחיל שם.
אמרתי קודם, רינה, שהדג מסריח מהראש – את צודקת במאה אחוז. אבל אולי זו אחת המסקנות של השיחה הזאת: יש אווירה מסוימת בציבור שבה פתאום הכול לגיטימי – עושים הפגנה, רוצים להביע דעה, ופתאום פוגעים באנשים ורומסים אותם. אני לא מדבר על משטרה וכאלה, אני מדבר על פגיעה באנשים – שמעדיפים להשפיל ולהשמיץ במקום להעביר את המסר שלהם. וזה חוזר לאותה נקודה, רינה: אנחנו גם אלה שאמורים להעביר את זה אחר כך לילדים. דיברנו בדיוק על זה שבוע שעבר – שהיום, אם הצלחנו לגדל ילדים מחונכים ותרבותיים, ילדים שנוהגים בכבוד כלפי הזולת, זו הצלחה נדירה.
את מדברת על חינוך? תראי את שני המקרים האחרונים, רינה, של הרציחות הנוראיות האלה – תראי את רצח הילד כאן בירושלים. ואת שואלת איפה זה נשמע? זה גם כבוד – שחברה מעורבת מביאה מישהו לפגוע בחברה שלה, ומביאה את אמא שלה. איפה הכבוד לזולת?
לפני שלושה שבועות נסעתי דרך השוק, וקמים עליי שני בחורים אתיופים, בועטים לי לרכב ותוקפים אותי. הם בני עשרים ועשרים ושלוש, ואני בן שישים ושבע. אז איפה הכבוד? זה שזה עלה להם ביוקר והם חטפו מכות בחזרה? מלא.
במקרה אני חזק. אבל איפה הכבוד? זה החינוך מהבית. כשאני מגיע, רינה, ביום שישי לשוק בחמש בבוקר, ורואה את הבחורים הצעירים והבחורות שאני לא רוצה להגיד איך הם נראים – זה החינוך שיש בבית.
לשמחתנו זה לא מה שחינכנו את הילדים שלנו, וזה לא מה שהבת שלי מחנכת את הילדים שלה. למזלנו יש כאן הרבה מהציבור שהוא שפוי. אבל האווירה הכללית בארץ היא אווירה רעה.
אנשים לא לומדים רק מההורים – הם לומדים גם מהאווירה, רואים מה קורה ברחובות. ואי אפשר גם להסתיר את זה: חוסר הכבוד במדינה שלנו ובעולם כולו נמצא היום בשפל שלא היה כמותו, חוץ מהשואה ואירועים כאלה. והילדים שלנו לומדים מזה.
אז ברוך השם, רוב הילדים – הילדים שלך, שלי ושל אחרים – אנחנו מצליחים לנתב אותם בדרך הזאת, ולקחת מהם את הטוב מתוך הרע. אבל לא לכל ההורים יש את היכולות שיש לך, רינה. לא לכולם. ההתמודדות היום הרבה יותר קשה.
תשאלי – אני לא יודע במה את עוסקת, אבל תשאלי את המורים בבתי הספר כמה קשה להם לעמוד מול כיתה, ככל שהתלמידים עולים לכיתות התיכון. זה לא משנה אם זה בית ספר בצפון הארץ, או בבת ים, או בכל מקום אחר – יש לנו בעיה.
והזעקה שלי כאן, רינה, היא בעצם לומר לאנשים – וזו הסיבה שעליתי היום לשדר על זה – תלחצו על ה"פיוז" של הכבוד. תעשו כל דבר שאתם עושים מתוך כבוד, ותראו שההישגים שלכם יהיו הרבה יותר גדולים.
כשאתה מדבר בכבוד אל המנקה, כשאתה מדבר בכבוד אל אשתך, כשאת מדברת בכבוד אל בעלך – כל ההישגים שלך מולם, בכל מה שתרצי, כולל מול הילדים שלך, יהיו הרבה יותר גדולים.
יש הבדל בין לבוא ולתקוף במילים "למה את עושה את זה", לבין לבוא ולומר: "עשית טעות, בוא נחשוב יחד איך זה לא יקרה בפעם הבאה".
פתאום כיבדת אותו: "הייתה לך כוונה טובה, אבל זה כנראה לא הלך כמו שרצית – בוא נחשוב יחד איך עושים את זה". פתאום נוצר רצון לשתף פעולה, ולא דחקת את האדם לפינה.
את יודעת מה הבעיה? גם כמות הגירושים הגבוהה שיש היום – זה בדיוק זה: חוסר סבלנות וחוסר כבוד הדדי.
צחי: אני מעביר לך את המיקרופון – רצית להגיד משהו, רינה?
רינה: אני לא יודעת… אני יכולה? אתה שומע אותי?
צחי: בטח, דברי.
רינה: או, חשבתי שאני על מיוט. לא – אני מצדיקה כל מילה שאתה אומר, כי אני לא בעד קולניות. מעולם לא הייתי אדם של מלחמות, לא בכוח ולא בהרמת קול, אלא דיבור בצורה עניינית ומכבדת – וזה מה שאני מעבירה לילדים שלי. אז אני באמת שומעת אותך ונהנית מכל משפט שיוצא לך מהפה, כי אני מאוד מזדהה עם זה.
אני חושבת שכן – החינוך אכן מגיע מהבית, נכון שהסביבה משפיעה. אני עובדת כרגע במחלקת החינוך בעיריית ראשון לציון. אני לא מתחום החינוך במקור – הגעתי מהצד המנהלי, עסקתי שנים רבות בביטוח. אבל אני רואה את הילדים ובני הנוער שמגיעים אלינו, את רמת הלימוד הנמוכה, ילדים פגועי נפש, ילדים שבאמת מגיעים מבתים הרוסים – וזה פשוט כואב הלב.
בגלל זה, יש בעיה – כי ברגע שאמרת שהחינוך צריך לבוא מהבית, לא כל בית יודע לתת את החינוך הזה. לא כל אדם קיבל את הכלים האלה מההורים שלו.
צחי: הרי מה שאני העברתי לילדים שלי, קיבלתי מההורים שלי – הנה, אתם רואים כאן את אבא שלי, משה, ואת אמא שלי. ומה שאני העברתי לילדיי, היום הבת שלי מעבירה לילדים שלה – כמובן עם השיפורים שלה, כל אחד עוטף את זה בעטיפה שלו.
ואני כל כך שמח לראות את הילדים המחונכים. את יודעת, הבן שלי – זה שקנינו איתו היום את הרכב – היה ילד שובב, אבל תמיד אמרו לי: הוא שובב בבית, ובחוץ הוא ילד טוב. וזה היה תענוג – שהוא ידע "לפרוק" בבית, ובחוץ להתנהג טוב. זה חינוך.
הוא למד לכבד אנשים, וזה בא לידי ביטוי גם היום. כל הדרך שלו היא כזאת, וכך גם כל אחד מארבעת ילדיי, וגם הנכדים. אבל לא לכולם יש את הכלים שיש לנו. לא כולם כמוך, רינה.
אבל אם רק ישמעו את קול הזעקה שלי – שכשעומד מולך אדם, גם אם עשה דברים רעים, תבוא אליו בגישה של כבוד. תשיג ממנו הרבה יותר.
אתה מוציא ממנו את כל האגו – את כל האדם שבא "מתנפח" – ואתה אומר לו: רגע, אדוני, בסדר, אתה צודק. אתה מתחיל לדבר איתו אל הלב שלו, ואתה "מוציא לו את כל האוויר" בבת אחת.
את יודעת, כשעבדתי בשב"כ, ואחרי שהשתחררתי עבדתי שנתיים כקצין מפקד שכונה במשמר האזרחי – הייתי מעין מפקח מטעם המשטרה. יצא לי להיתקל בילדים שהשתוללו, נסעו על אופנועים בלי רישיון וכל מיני דברים כאלה. יכולתי להתנפל עליהם, יכולתי לקבל "כבוד" דרך הכוח שהמשטרה נתנה לי.
אבל בחרתי לכבד את הילד, לכבד את ההורים שלו, לשמור עליו ולחנך אותו – ולא לנצל את הכוח שהיה לי. זה מה שאנשים לא תמיד מבינים: קיבלת כוח? אתה שוטר, פקח, שר, ראש ממשלה – זה לא נותן לך רישיון להשתמש בו כרצונך.
יש לך כוח? תגיע עם הכוח הזה, תכבד את מי שעומד מולך, ותשיג ממנו את ההישגים הכי גדולים. תשמור על כבודו, והוא יהפוך ל"איש שלך" – לאדם שמרגיש שיש לו כבוד.
בסוף, אלה שרמסו אותם – אלה בדיוק הילדים שאת מדברת עליהם, שהזכרנו קודם, שהילדים שלהם מסתובבים בצורה לא ראויה ומתפרעים בחמש בבוקר בשוק. או אותם שני בחורים שראו אדם מבוגר מהם פי שלושה, וקמו לבעוט לי לרכב ולתקוף אותי. למה? כי אין כבוד. אז מה אם הם ספגו כמה מכות? אם הם למדו לקח ולא יתקפו יותר איש אחרי מה שקרה להם – זה טוב, אבל זה קרה במקרה, לא כי היה תכנון.
ומי שהרגיש רע בסוף זה אני – שהרבצתי להם. את אומרת לי, יפה שהצלחת לגבור עליהם, אבל בחוץ זה יותר מסוכן, אחד מול שלושה. בסדר, אבל הרגשתי רע – אני, שנותן מכות? מתי אני נתתי מכות בחיים שלי?
כבוד בשירות, בבתי מלון ובשדה התעופה
אני אומר – הבעיה כאן היא כבוד. הכבוד הזה נמצא במשא ומתן, בעסקים, בהתנהלות של בעלי עסקים. אתם יודעים מה? אחד המקומות שבהם אנחנו פוגשים את בעיית חוסר הכבוד זה בנופשים – בבתי מלון, בשדה התעופה, בכל המקומות הציבוריים. המילה "כבוד" כאילו לא שייכת לאזורים האלה. מישהו מכבד את מי שבודק אותו בביטחון בשדה התעופה?
רק צעקות אנחנו שומעים שם, רק התנשאות. מגיעים למלון, ואנשים מדברים עם מנהלי המלון או עם העובדים כאילו הם כלבים. זה כבוד? יום אחד, לפני שנים, עמדתי במלון לאונרדו בים המלח – הייתה שם תקלה בבריכה, וכל הקהל התלקח לצעוק ולהתנשא על המנהל. אני התייצבתי לצידו, ובתמורה קיבלתי ממנו מילת תודה. תכבדו!
רינה: העניין הוא שקשה לחנך את כולם – אי אפשר לחנך את כל העולם. אפשר לחנך את הילדים שלך, אפשר לנסות להשפיע על הסביבה הקרובה, אבל אי אפשר לחנך את כולם. וזו הבעיה. בגלל זה אני אומרת…
צחי: גם אני הפסקתי לנסות לחנך אנשים. פעם, בלי קשר לכבוד – אם היית באה אליי ורוצה מאוד לקנות דירה במקום שאני חושב שהוא לא נכון, הייתי עומד ומנסה לשכנע אותך, מתווכח איתך. היום אני כבר לא מחנך אנשים. את באה אליי, את רוצה את זה מאוד? אני מנסה להסביר לך למה זה לא נכון, ואם את נעולה על ההחלטה שלך – אני לוקח אותך ועוזר לך לעשות את מה שהחלטת, בצורה הכי טובה. אני מכבד אותך, ומכוון אותך איך לעשות את מה שהחלטת הכי טוב, בלי שתיפגעי.
אז אני כבר לא מנסה לחנך אנשים – אני רק בא להראות להם במראה איך הם נראים, ואם הם ישנו קצת, אולי העולם ייראה אחרת. אבל בגלל זה יש מלחמות, בגלל האגו, בגלל הצבא, בגלל המלחמות – הכול תוסס כאן, הכול על פני השטח.
וזה בכל מקום – גם היום, כשנסענו בכביש וחזרנו מג'וליס, ואחר כך עמדתי בפקקים נוראיים בדרך לירושלים. רואים שאנשים חותכים אותך בתוך הפקקים, בכלל לא מסתכלים עלייך, אין להם שום כבוד לנהג שלידם. גם על זה יש מה להגיד. בסוף הכול חוזר לבעיית הכבוד. לא סתם, רינה, החלטתי לדבר על זה הערב, ואת רואה שאני לא מדבר רק על עסקים – ברגע שאנשים יבינו שצריך לכבד את הזולת, הכול ייראה אחרת.
היחסים שלנו עם בני ובנות הזוג, היחסים עם הילדים, היחסים עם ההורים – הנה, כבוד להורים. את יודעת מה? אני יכול להגיד בגאווה, ואבא שלי יאשר לך את זה: אני נותן כבוד להורים היום. זה חלק מהחינוך שקיבלתי.
זה לא מובן מאליו – הרבה מאוד ילדים היום לא מכבדים את ההורים שלהם. אנחנו אומרים שההורים שלנו הם מרכז החיים שלנו, זה כבוד, זה חינוך. אני רוצה לספר לך על הבן שלה, לא יודע אם הוא שומע אותי או לא – הוא טיפל באבא שלו באופן אישי עד יומו האחרון, במסירות נדירה. אבל זה גם עצר אותו בהתפתחות שלו בחיים, כי הוא הפסיק ללמוד – הוא רצה להיות לצד אבא שלו עד הסוף. והיום הוא קצת תקוע, כי בגיל 40 הוא מרגיש שהפסיד לעצמו מבחינה מקצועית. זה לא פשוט. תביאי אותו למפגש איתי, נשב, ננסה לחשוב יחד איך פותחים את זה – זה לא בדיוק המקצוע שלי, אבל יש לי קצת ניסיון בזה. אם תחליטי, תתקשרי אליי, אני אשמח לבוא ולשבת איתכם ולחשוב יחד מה אפשר לעשות. את זה תקבלי ממני מהלב, מהאהבה, בלי שום תשלום. זה חלק מחינוך וכבוד.
אני לא רוצה להאריך יותר מדי – אני יודע שאנשים רוצים לדעת אם הזוגות בתוכנית נשארו יחד או נפרדו. גם שם אנחנו רואים לא פעם חוסר כבוד בין בני זוג, יחס גרוע. אז גם אם לא נכנסתי לכל הנושאים, אני רוצה לזעוק את המסר שלי מהמפגש הזה: כבדו אחד את השני. כבוד לזולת, כבוד לכל אחד. כבדו את עצמכם. תעשו כל דבר בדרך מכבדת – גם אם אתם כועסים, גם אם אתם חושבים שכך תגיעו רחוק יותר, גם אם יש לזה כל מיני סיבות. כל מה שתעשו בצורה מכבדת – שמכבדת גם אתכם וגם את האחרים – יביא בסופו של דבר לעולם יפה יותר, יביא אתכם להישגים גדולים יותר, ותדעו מה – גם החיים שלכם יהיו הרבה יותר רגועים. כשיש כבוד, הכול רגוע – אתם לא רודפים אחרי הכבוד או מתנשאים מעל אחרים, והחיים שלכם שקטים ושלמים יותר. אז זהו, חברים – יש עוד מישהו שרוצה להגיד משהו?
דברי שמואל
צחי: שמואל, אתה רוצה להגיד על זה משהו? שמואל?
שמואל: כן, אני רוצה. שומעים אותי?
צחי: כל מילה, כן.
שמואל: אז זהו – שמעתי את הדיון, ואני רוצה לחזק את דברי רינה, ולהגיד שלדעתי חינוך לכבוד צריך להתחיל מגיל אפס במשפחה, ולהמשיך גם בבית הספר ובאוניברסיטה. לדעתי, בלי חינוך לכבוד בכל מוסדות החינוך שהילדים ובני הנוער שלנו עוברים – במדינה, ובעצם בכל העולם – לא יהיה כבוד. כי להיות אדם מכבד לומדים, אין מה לעשות. הרצון וההבנה לכבד לא באים אוטומטית לבני אדם. רק כשאדם לומד מהו כבוד, הוא יידע לתת כבוד לאנשים אחרים. אחרת – אנחנו בבעיה, אנחנו בצרות צרורות מכל הבחינות.
כל מילה שלך במקומה. אני רוצה לאחל דבר אחד: שבכנסת הבאה ישבו אנשים מכבדים שנוכל ללמוד מהם – שיהיה יושב ראש כנסת שישמור על כבוד הדדי, על כבוד לזולת, ולא ייתן להמשיך ולנהל שם ניבולי פה. שיוציא על זה איזשהו נוהל, שילמדו אותו יושבי ראש הוועדות – ואני לא צריך לפרט שמות, אבל יש כמה בולטים כרגע – שיכבדו אנשים, גם אם הם לא יושבי ראש ועדות, וגם אנשים שנכנסים לוועדות שלהם, במיוחד אנשים שמגיע להם כבוד: נפגעי צה"ל, נפגעים, חטופים וכל מי שדומה להם. שוב, אני לא רוצה להיכנס לשמות, כי זה רק ירתיח אותי. אז תכבדו אותם, אל תנצלו את הכוח שלכם, תצאו מהגישה הכוחנית הזו שבה אתם יכולים רק להעיף אנשים, או להגיד לביטחון ולסדרנים להוציא אותם החוצה כי אתם החזקים. תכבדו את האנשים סביבכם, ותזכו בכבוד לעצמכם ולמקצוע שלכם באופן אוטומטי. ואם הדג באמת מסריח מהראש – אין לי ספק שכולנו נוכל לחזק את החינוך, בין אם לילדים, לנכדים או לנינים, ולהעביר מסר טוב יותר לדורות הבאים. אנחנו צריכים לעבור כאן ניקיון גדול מאוד, כדי שיהיה נעים לחיות כאן, ולא יהיה את הכאוס הזה שנוצר מחוסר כבוד.
סיום
צחי: יש עוד מישהו שרוצה להביע דעה? רינה, תודה רבה על ההשתתפות. שמואל, תודה. ובעזרת השם שיהיה כבוד, ונזכור את כל מה שביקשנו כאן שיקרה. ועכשיו בואו נלך לראות אם הזוגות נשארים ביחד או נפרדים – אנחנו במתח, לא נירדם בלילה… אז לילה טוב לכולם, ונתראה בעוד שבוע. לילה טוב, תודה רבה.
