שיכון הריאל
צחי קווטינסקי: ברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט, בית הכרם, מרגלית השכונות, של אפרים שליין ושל יצחי קבטינסקי. והיום אפרים, אתה יודע, במסגרת ככה… א', לא קלטנו כבר הרבה זמן, ואנשים כבר שואלים, ועשו עלינו כתבה, ואנחנו חייבים לספר שיש עלינו כתבה בעיתון, בעת הכרם… שייצא לאור.
אפרים שליין: שייצא לאור בימים הקרובים, בעזרת השם. והיום, אתה יודע, אתה דואג תמיד לערוכים, ואתה תמיד דואג להביא לפה אנשים מעניינים, אז בזכותך, סוף סוף אני מכיר את מי שאני רואה אותו בעובר מולי, אין ספור פעמים, ואני עושה לו שלום מנימוס, ואני לא יודע למה, אם אנחנו מכירים או לא, אבל בזכותך אנחנו נכיר היום את שראל גלשון, ונשמע את כל הסיפור.
צחי קווטינסקי: אז ככה, שראל, לפני שאפרים יסביר לנו מה זה הפרק, בשתי מילים, מי זה שראל גלשון?
שראל גילשון: טוב, אני יליד בית הכרם, יליד שנת 56'. גם אבא שלי נולד כאן בשכונה, וחי את כל חייו כאן. לשמחתי, גם הבת שלי גרה כאן, וגם דור ההמשך שלה, כך שאנחנו… אנחנו בסך הכול חמישה דורות באותו מקום. השכונה, כבית הכרם, היא שכונה שאני ממרום שנותיי יכול להגיד בוודאות מקום שלא עוזבים. אנחנו גרים ברחוב הסתת.
אפרים שליין: כשנכנסים לבית הוועד, כולם ישר עומדים מול התמונה המרכזית של אנשי גדוד העבודה סוללים את רחוב החלוץ. וכשמסתכלים ומתרגשים מהתמונה שהיא באמת מרשימה, תופסת את העין הדמות של החלוץ הנמוך עם השער הארוך שאוחז בידו מקוש, וישר שואלים אותי, מי האנשים האלה? מכל התמונה אנחנו יודעים על שני אנשים. אחד על פסח ארפז שלא גר בבית הכרם… אבל הדמות עם מקוש היא הכי מעניינת. וזה ישראל גלדשטיין גלשון, שהוא הסבא של שראל.
שראל גילשון: הסבא והסבתא עלו בשנות ה-20, בשנות 1920, עלו לארץ מאוקראינה, והביאו את כל ציודם בליפט. ליפט זה מה שהיום קוראים מחולה (מכולה), רק שזה עשוי מעץ. הם קנו את המגרש ברחוב הסתת ושמו את המחולה בצד המגרש, הוציאו את הציוד וגרו במחולה. במגרש עצמו הם בנו את היסודות הראשונים של הבניין שקיים היום, והמבנה הראשון במגרש היה לול תרנגולות. ברבות השנים, הסבא היה חלבן של תנובה, עבד בתנובה, והיה עם אחד מכלי הרכב הראשונים בשכונה כי היה צריך לחלק חלב. הסבתא הייתה מטפלת בקייטנים שבאו לטייל בירושלים.
צחי קווטינסקי: ואז נכנס לתמונה אבא שלך, אהרון.
שראל גילשון: אבא שלי באמת ההיסטוריה שלו משקפת את הימים הראשונים של טרום המדינה וקום המדינה. הוא זייף את גילו והתגייס לבריגדה עוד כשהיה בן 17. כשהוא חזר והשתלב בהגנה, וכשפרצה מלחמת השחרור, הוא הוצב כמורה חייל בעיר עתיקה בירושלים. הוא לימד את הילדים, וכשלא לימד, היה חייל. באחד הקרבות הוא נפצע ממטען שהתפוצץ, וכשהעיר עתיקה נפלה והלוחמים הלכו לשבי, הוא עבר איתם לירדן. שם היו במשך עשרה חודשים. בשבי הוא למד ערבית וגם צייר. הוא צייר את נוף ילדותו, שכונת הפועלים, ואירועים שקרו להם בשבי. יש לנו תקליט פח שבו הוא הקליט באולפן הבריגדה באיטליה ברכה לראש השנה לאבא שלו.
צחי קווטינסקי: אבא מה עשה אחר כך?
שראל גילשון: אבא למד כלכלה, היה אחד מתלמידיו של פרופ' פטינקין. כשיסיים את הלימודים, היה יועץ שר החקלאות ואחר כך עבר לבנק ישראל, והיה הרבה מאוד שנים בבנק ישראל, כולל תפקידים בכירים.
אפרים שליין: אני עושה סיור בנושא ההגנה בשכונה. ואחת העמדות הייתה ברחוב הסתת שמונה. בתקופה של מאורעות תרפ"ט, 1929, נרצח שמעון לם במחצבה. ובעקבות הרצח, תושבי שכונת הפועלים החליטו לרכוש שני כלי נשק לטובת הגנת היישוב. אספו כסף ורכשו שני רובי צייד מסוג אפ-אן. הרובה הזה נמצא ברשותנו עד היום. אחרי מלחמת ששת הימים היינו מסתובבים עם הרובה הזה בטיולים בגדה המערבית.
שראל גילשון: אני זוכר בילדותי, בשנות ה-60, משחק עם חבר, איציק שבתאי בסתת 13. במגרש היו שני פחונים גדולים וגבוהים. ברבות הימים התברר לי שהפחונים האלה שימשו לאחסון של שתי שריוניות, שכנראה האצ"ל גנב מהבריטים והיה צריך להסתיר אותם.
אפרים שליין: לפני כמה זמן קיבלתי ידיעה שעשו חקירה של הפיצוץ במלון המלך דוד שהאצ"ל עשה, ומצאו שכדי החלב שהכניסו את חומרי הנפץ, בעצם נגנבו קודם משכונת הפועלים.
שראל גילשון: לגבי תעש, בסביבות שנת 2000 תושבי השכונה הוזמנו להצגת תוכניות בנייה במתחם תעש. הבנו שיש בעיה של זיהום קרקע. הקמנו ועד פעולה ואספנו כ-3,000 חתימות מתושבי בית הכרם. הגשנו התנגדות מקיפה עם יועצים מקצועיים וחוות דעת על חומרים מסרטנים. בית המשפט קבע חד משמעית לעצור את כל התהליכים, לשקם את הקרקע ולהוכיח לתושבים שהקרקע נקייה. הזיהום הוא בצורה של גז בעומק של 150-200 מטר.
צחי קווטינסקי: תודה רבה לך שראל. זכינו לפרק שהוא גם היסטוריה וגם על הפעילות העכשווית.
אפרים שליין: תודה רבה.
צחי קווטינסקי: ואנחנו נתראה בפרקים הבאים.
ט"ו בשבט שמח!
