תעש בבית הכרם – עם אילן דרמון
תמליל מתוקן — פודקאסט "בית הכרם – מרגלית השכונות" | אפרים שלאין וצחי קווטינסקי
ברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט בבית הכרם מרגלית השכונות של אפרים שלאין ושל צחי קווטינסקי. ואפרים במסגרת האחריות שלך בפודקאסט הבאת לנו היום את אילן דרמון או אילן דרמו, ותכף הוא יגיד לנו את השם האורגינלי שלו, שכמו שאתה תכף תסביר לנו, ואתה תמיד נותן את הפתיח, אתה תסביר שאנחנו מערכים אותו משתי סיבות, אנחנו מערכים אותו גם בגלל העיסוק שלו פה בתע"ש, וגם בגלל קורות החיים שלו המעניינים, ולמרות שהוא גר בוויגילו. אז בואו ככה, לפני שאנחנו נשאל את אילן, והוא יתחיל לספר לנו את הסיפור שלו, ואני כבר עצרתי אותו, אתה יודע, לא עשינו שום מחנה, רק למדנו את השמות, בוא תספר לנו עם מי אנחנו נפגשים פה, ועל מה אנחנו הולכים לדבר.
טוב, אז שלום לכולם, הפרק שלנו היום עוסק במפעל תע"ש, ואני מחדד מפעל תע"ש, כי היום בשכונה אנשים אומרים מתחם תע"ש, וישר הם מקבלים חררה, כי הם חושבים על זיהום וכל מיני גזים, ומה יהיה, והתנגדויות, ויש ועד מתחם תע"ש, אבל אנחנו מדברים על מפעל תע"ש, מפעל שהיה פה בשכונה. לא דיברנו עליו בפודקאסט. הזכרנו פה, אבל היום… לא, דיברנו על הזיהום שלו.
אנחנו לא מדברים על הזיהום. היום אנחנו מדברים שתע"ש בבית הכרם, ותע"ש זה מילה נרדפת לציונות. ומאוד חשוב ברוח הימים האלה לדבר על ציונות, וציונות למעשה, לא רק בתיאוריה.
וזכיתי להכיר לפני כחודש את אילן, ולסייר איתו בשכונה, וכשהגענו למתחם תע"ש, ושמעתי את זיכרונותיו, ושילבתי את זיכרונותיי, אמרתי, צחי, זה הפרק הבא שלנו, ואני מאוד שמח שהוא בא אלינו מגילו להתארח פה. איזה יופי. אז אילן, בוא ככה, אתה יודע, לפני שנגיע לתע"ש, יותר מעניין אותנו קודם זה אילן.
אז תן לנו ככה, בעריכות אפילו, תן לנו קצת את סיפור החיים שלך. טוב, אז נולדתי באלג'ייר ב-46'. אני הגיע כבר לברמצווה שלי.
לקחת הברמצווה שלי, אבא שלי מת מתאונה. וגם הייתי צריך להיכנס לתיכון. עכשיו, איפה אני גרתי באלג'ייר לא היה תיכון.
הייתי צריך לנסוע בעיר אחר לתיכון. ואז לא יכלתי לצאת מהפנימיה. אז בהתחלה אמרתי להם שאני דתי, שאני צריך ללכת לבית כנסת, לעשות קדיש לאבא שלי.
בסוף חיפשתי בכיתה יהודים שגרים שם. ומצאתי. אמרו לי, אוקיי, נוציא אותך, אנחנו שייכים לתנועה ציונית שקוראים לדרור.
אם אתה רוצה, נוציא אותך ותשען בשניף. אז אמרתי, אוקיי. ואז הם באו, הוציאו אותי מהפנימיה כמובן ביום ראשון, כי יום ראשון לא היה לימודים.
וכשהגעתי לדרור, אז השליח אומר לי, אלה, אלה, זה קשה בעברית לדבר. מי היום אתה אילן? אמרתי, אוקיי, מי היום אני אילן? וככה נכנסתי בתנועה ציונית דרור על אילן. טוב, אחר כך ברחנו מאג'יר ב-62', כמו כל הפנועה.
והגעתי לצרפת. בצרפת המשכתי ללכת בדרור. איפה היית בצרפת? בפריס, אבל התחלתי לקבל כבר זימונים לצבא צרפתית.
ואני לא רציתי לעשות צבא צרפתית. אז על הדרור אמרו לי, אוקיי, נשלח אותך לירושלים, למכון למדריכה חוץ לארץ. ושם אתה תתגייס לצהל.
אמרתי, אוקיי, בסדר. בין כמה היית אז? הייתי בין שבע עשרה, והיה צריך לחכות שישה חודשים, שבע עשרה וחצי, כדי שאפשר ללכת ללשכת הגיוס ולהתגייס. בשבע עשרה וחצי התגייסתי.
שירתי בצהל שמונה עשרה חודשים, שזה הזמן שבאותה תקופה הצרפתים עשו שירות צבאי. רק הצרפתים? רק הצרפתים. בישראל היה שנתיים באותה תקופה שירות.
והייתי אמור לדריך בצרפת. עכשיו, הכרתי בבית ספר במכון למדריכים חוץ לארץ בחורה אמריקאית, שאחרי צבא וכשהחזרתי לצרפת, היא הגיעה לצרפת. והיא רצתה לעבוד.
עכשיו, הצרפתים לא נותנים אישור לעבוד לכולם. אמרו לה, אם את רוצה להיות עוזרת בית, בסדר, אבל אם לא, לא. אז התחתנתי איתה.
באותו רגע שהתחתנתי איתה, היא הייתה צרפתיה. וזהו. ביקשתי מהארגון של היהודים בצרפת דירה, כי הייתי נשוי חדש, קיבלתי דירה והשכרה, ואמרתי לאשתי, אני מתחיל ללמוד, ואנחנו חוזרים לישראל.
לא בא בחשבון, אנחנו לא חוזרים לישראל, יש לך עבודה בצרפת, אתה לומד בצרפת, נשארים פה. אמרתי תמיד, אני לא. אוקיי, תביא לי חוזה שמצאת עבודה בישראל, ואז ניסעתי.
אחרי מלחמת ששת הימים, כל התעשיות הביטחוניות ישראליות חיפשו עובדים. מהנדסים, טכנאים, עובדים בצרפת. ואתה למדת מה? אני למדתי מתכנן מכונות.
מהנדס מכונות? לא, מתכנן מכונות. מתכנן מכונות? מתכנן מכונות. אוקיי.
והייתי כמובן, הייתי מקבל בבית עיתונים יהודיים, ואז ראיתי שהתעשייה הישראלית מחפשת עובדים, וצריך לבוא לסוכנות היהודית, לפגש איתם. אז פגשתי הנציג של תעשייה אווירית, הנציג של עוד חברה שאני לא זוכר שם, והנציג של תעשייה צבאית, ישראל תור, שהתברר בסוף שהוא תושב בית הכרם. כן? כן.
בוודאי, ישראל תור. הוא היה גם רחוב בית הכרם 18. בבקשה.
כן. אתה מבין איזה אנציקלופדיה אני שותף. והוא גייס אותי.
איך הוא גייס אותי? היא לא שאל אותי התעודות שלי, היא לא שאל אותי שום דבר. באותה תקופה היו מאשנים במשחדים, לא כמו היום שהזור יחד. היה מעפרה במתכן.
הוא אומר לי, תגיד לי, המעפרה הזאת, אתה יכול לתכנן אותה, לעשות כלי, בשביל לעשות את המעפרה, לבקר אם היא בסדר, אמרתי, זה? זה הבעיה? אין בעיה פה בכלל. בסדר, אתה? אתה מגויס? אמרתי לו, במה אני מגויס? הוא אומר לי, אתה תקבל 700 לירות. אמרתי, מה זה 700 לירות? אני לא מבין בזה.
הוא אומר לי, בקושי חיים עם זה. אמרתי, עכשיו יש לי נקודת התחלה. ואחרי שהוא שלח לי בכתב, התברך אחר כך בכתב, שזה היה קצת יותר מ700 לירות, היה 800 לירות, שחזר הכל בכתב וחתום, על ידי הנהלת התעשייה הצבאית המרכזית.
אז נכנסתי הביתה ואמרתי לאשתי, זהו, יש, נוסעים לישראל. מה? איך עשית? אמרתי, את אמרת לי שאם אני מביא חוזה, נוסעים. אז היא לחוזה.
ועכשיו התחלה היה ככה. נתנו לי טלפון. אמרו לי שאתה מגיע לירושלים, תתקשר לטלפון הזה.
זהו, זה הדבר היחיד שהיה לי מתעשייה הצבאית. וככה הגעתי בעצם לישראל, בשני ליד רוח 71, בעונייה, עם רכב, עם הבת הראשונה שלי, בת שישה חודשים, שאתה הכחת אותה. והתחלתי לעבוד.
אחרי יומיים שלושה, כי קיבלתי גם מיטה מהסוכנות וכולי וכולי, אחרי יומיים התקשרתי. באו לקחת אותי. אמרו לי, הנה, פה בא האוטובוס, בשעה כזאת, תעלה לאוטובוס.
אנחנו נגיד לחי על אוטובוס שיש מישהו חדש. ככה התחלתי לעבוד. תעשייה צבאית.
אנחנו את האוטובוסים זוכרים היטב. כן, אבל בואו נתחיל. איך יש לנו פה בכלל תעשייה צבאית? הוא פעם אחת, לא נזרוק את זה בין לבין בכל מיני פרקים, נתגיד כמה משפטים מסודרים.
אז בעצם התעשייה הצבאית התחילה בירושלים, עוד בתקופה שלפני קום המדינה. כי הכוחות בירושלים היו צריכים את הייצור של אמצעי לחימה, אם זה חומרי נפץ, ואם זה ציוד מכני, ואם זה כלי נשק. והכל היה במחתרת.
והבריטים שלטו פה, ועשו את זה בהכבה. ואפילו כולם מכירים את פרשת טוביאנסקי, שטענו שהוא אמר לבריטים, איפה צריכים יותר חשמל, למרות שלא היה בכלל חשמל כמעט. ומתברר מהספר של התעשייה הצבאית, קורות התעשייה הצבאית, שגם בבית הכרם, הייתה תעשייה צבאית עוד לפני קום המדינה.
ואני בעצם לקראת הפרק הזה בדקתי, ומופיעה את הדבר הבא. המכבסת. מכבסת בית ילדים של ויצ"ו בבית הכרם, שם עסקו במילוי ויציקת טנט, ברימוני יעד מוגשים, פצצות ובמיתנים חלולים לפריצת חומת העיר העתיקה, בירושלים.
אבל לאיזה ארגון זה שייך? זה היה שייך להגנה, ולהישוב היהודי. אבל הרבה פעמים אמרו לי, בבית הכרם היה תע"ש במכבסה. ואני לא הבנתי בדיוק על מה הם מדברים, והלכתי הרבה פעמים לחפש משהו, באזור שכונת הפועלים, אולי שם בזולי השכונה, היה משהו שנקרא המכבסה.
וכאן זה קצת פותר לי, כי ב-1945 הניחו את אבן הפינה, לקומפלקס של ויצ"ו, למרות שחנכו אותו עשר שנים אחר כך. אבל כנראה שבמסווה של הבנייה, איזה בניין קראו לו המכבסה, כדי שהבריטים לא יחשדו יותר מדי. וכבר פה בבית הכרם, בין בית הכרם ושכונת הפועלים, יצרו לנו אמצעי לחימה.
היה עוד מקום בבית הכרם, שהיה לפי הרשימות מקום מרתף, שיצרו פה כלי נשק. אבל אחרי שקמה מדינת ישראל, וירושלים העיר בירה, אז התעשייה הצבאית, צריכה לצאת מהמחתרת, וצריכה להקים אותה בצורה מסודרת ומאורגנת, וגם בטיחותית. וכמובן שראשי המדינה, הסתכלו ימין-שמאלה, אמרו, אין בירושלים, מה שנקרא חמל לחמת ששת הימים, כולם יודעים שריחס גילו ונבי סמואל, וכל הערים מסביב שולטים על ירושלים.
אין מקום לתעשייה צבאית, ובטח לא בהקמה של איזשהו מפעל שהוא גדול. ובהסתדרות, במועצת הפועלים, היה אדם מאוד מייקר, שכבר דיברנו עליו, מרדכי איש-שלום. ומרדכי איש-שלום אמר, גם אם יש פה היום חמישים עובדים, ובעתיד אנחנו מדברים על 300 עובדים, איזה היקפים אז, 300 עובדים נחשב כוח עבודה רציני בירושלים.
אין דבר כזה שאין מקום. הוא הלך ביחד עם משה ברן לבן גוריון, שישב בתל אביב, ואמר לו, אני רוצה שיהיה תעשייה צבאית בירושלים. גם בן גוריון וגם איללה כהן, שהיה מנכל משרד הביטחון באותו זמן, אמרו שמכירים את הסוגיה, אבל לפי מה שהם קיבלו מידע מאנשי חיל אוויר ומאנשי מודיעין, אין מקום שהוא בלתי נצפה.
אמר להם איש-שלום, ליד הבית שלי יש מקום, עמק, בין המקום שהיום יש לנו את גבעת רם האוניברסיטה ואת שכונת בית הכרם, רמת בית הכרם. אמר להם, ליד הבית שלי יש מקום, בואו ותבחנו. איש-שלום, רק אני אזכיר לכולם, הוא היה גר ברחוב החוצב, חמש.
מי שהולך ברחוב החוצב, ברחוב צער ומלא עצים, לא רואים את הדופן המזרחי של המגרשים, שזה היה העמק הפתוח. וככה קמה לנו התעשייה הצבאית בבית הכרם. איש-שלום, רק אני אחדד, שכבר אז באו אליו אנשי בית הכרם ואמרו לו, איך אתה מביא לנו מפעל כזה? יהיה לנו רעש, יהיה לנו בעיות.
אמר להם, תעסוקה, זה דבר יותר חשוב. הוא גם כתב בזיכרונות שלו שלוחה שנים, אם היה רעש, הייתה איזושהי בעיה, הוא בא ופתר את זה מול המפעל. ולימים הוא לקח חלק בהכוונה של העברת המפעל, למישור הדומה.
אתה יודע, אם אנחנו מסתכלים על המיקום של המפעל, היה בזה הרבה היגיון לאותה תקופה. אנחנו היינו שכונת קצה. היה כאן את גבעת רע ממול, שזה הר שבעצם חוסם ומסתיר את בית הכרם.
וחוצץ לכיוון בית לחם. המקום הוא כמו עמק כזה שהוא נסתר, שהוא בצד של הר, כל הגבעה של השכונה. ובעצם כשאנחנו מסתכלים על המיקום שלו, ואנחנו זוכרים את זה היטב, השלילה שלנו, זה המקום שהיה די נחבא.
די נחבא. אי אפשר היה להסתיר את זה לגמרי, שברגע שזה התחיל להיות פעיל מאוד, והאוטובוסים כאן שעתו, וכאן הכול, אז כולם ידעו מה יש פה. אבל מבחינת מיקום, זה לא כמו היום שיש רחפנים והכול, היה קשה מאוד לראות מה קורה שם.
אבל אתה אומר שהיו שם רק שלוש מאות עובדים? זה עכשיו, כשבאו לדבר על ההקמה, על ההקמה של המפעל דיבור, שאם במחתרת עסקו חמישים איש, מפתחים מפעל בירושלים, שאלה שלוש מאות איש. עם השנים, המפעל הזה גדל, וכל השטח שלו גם התמלה. בעוד מבנים יש לנו היום כבר מה שנקרא, את הצלומי האוויר, שאז לא כל כך חשפו.
אז רואים שזה היה ממש בניית ספופה, ואינטנסיבית. בגבעים? בקומות. וניצלו את הטופוגרפיה.
אנחנו רואים את זה גם בחלק משרידי המתקנים שמסתובבים בשטח. אבל האמת, שזה היה מקום שמבחינתנו בבית הכרם, קודם כל, זה היה סוד. סוד צבאי.
גם אם אתה חושב שידעת משהו, יד לפה. לא מדברים. דבר שני, מה זה המסתורין? בדיוק כשליוויתי אלן עם האוטו שלו לפה, והוא התחיל להגיד, היה פה, כי היום כל הזור של רחוב ניסן, הרפאז, היה מגרש החניה של תע"ש.
והיום כל מה שאתה רואה, גוויין בגבעת רם, בכלל לא, בגבעת רם הייתה די שוממה, ויכולנו ללכת ברגל מבית הכרם. לא, היה את הכביש למטה. היה את בית ספר אורט.
אבל הכל היה משהו מסתורי כזה. גם כשהיינו הולכים לטייל, היינו יורדים לעמק, איפה שהיום גן עגאי, גינה קהילתית של המינל הקהילתי, ליד גן שחר. וכל האזור הזה היינו רוצים לראות קלניות, והיה איזה שביל, עולה על הגבע, ואז הוא כזה בשקט, לעלות, ואולי אנחנו מציצים, לתוך המפעל הצבאי.
זה הכל היה מסתורי, ולכן אני כל כך שמח, שפגשתי את אילה, שפתאום היא אומרת לי, מה עשינו שם. אז בואו ננסה להבין, אתה יודע, כאן בשכונה, לא ידעו מה מייצרים שם. והיה שמועות, שמייצרים כאן חלקי המסוקים, והיה שמועות, שמייצרים גדרים אחרים, וכל מיני חומרי נפץ.
אז אני חושב שהיום, קצת במבט לאחור, וזה מאוד רחוק מאיתנו, בוא תספר לנו קצת, על המבנה של המקום. מה היה שם? לא, קודם כל, לא היו מייצרים חומרי נפץ. לא, אני אומר לך, הרי אתה יודע, אתה יודע מה זה שמועה? הגדרה של שמועה, זה משהו שנותן חוסר מידע.
ושאתה לא יודע, ואתה שומע פה איזה רעש, ופתאום יש איזה בום, בגלל איזה עבודה, וזה, אז אתה ממציא. אוקיי. אנחנו לא ידענו מה היה פה.
סך הכל, הציוד היה מפעל ליבוד שוודי בעיקר, ואני עבדתי במרעומים, הייתי מתכנן, אבל היה עוד מחלקה, שהיה נקרא ציוד מותע"ש, אם אתה דיברת על אלקופטרים, אבל הציוד מותע"ש היה, שהיו עושים מחלי דלק של מטוסים, דברים כאלה, ופיילונים. פיילון זה חלק ששמים מתחת לכנף, של מטוס, והוא מחזיק את הפצצה. אז היו עושים פיילונים, אבל חומר נפץ לא היו עושים אף פעם.
אוקיי. אני עבדתי במשחת טכני, בתוך מתכנן. אז מה היה הרכב של האנשים שעבדו שם? אני יודע על המחותן שלי, עומר קייט, שהיה שם מהנדס.
כן. אני לא יודע, בן חור מעשה שם, השכן שלנו. בן חור היה משחיז.
הוא היה משחיז כלים, מקשורים מאוד. החתן שלך אני לא… מחותן, לא חשוב. לא זוכר.
אני עבדתי במשחת הטכני, הייתי מתכנן מתקנים, אני תכננתי גם בזמנו, כי היה לי ריב עם תע"ש, שבהתחלה נתנו לי רק לסחטט. אמרתי, אבל למה אתם נותנים לי איזה סחטט? הסקיצות האלה, אם היה בצרפת, היינו נותנים את זה לעבודה, בשביל מה לסחטט? חבל על העבודה. אז אמרו לי, למה? מה אתה יודע לעשות? אמרו לי… אמרתי, אני יודע לתכנן, תביאו לי משהו, אני מתכנן מאלף עטף.
אמרו, אוקיי, בסדר. הגיע באותה תקופה מחולה, שתע"ש קנה, מפעל שפשט חגל בארה״ב, עם הרבה כלים בפנים, אמרו לי, צריך להרכיב קו של הרכבת מרום. זאת אומרת, זה איבוד שלווי.
אתה מדבר על מרעומים של מה? של איזה… של פצצת, של ארטילריה, למשל. אוקיי. של איזה כותר? של כל כותר.
מה זה מרום? מרום זה כמו שעון. בזמנו, שעונים היו מכנים. ומרום זה משהו מכני, שמכוונים אותו, אחרי איקס זמן אתה מתפוצץ, וכאשר אתה נוגע את הרצפה, אתה מתפוצץ.
זה מרום. זה משהו עם הרבה גלגלי שיניים, ושמכוונים. זה הכול.
לא, אז אתה יודע, כששומעים מרום, ואתה עכשיו מתחיל לפרץ שזה עם גלגלי שיניים, אנחנו מתחילים להבין את המורכבות של זה, בגלל שאצלי מרום, אני מסתכל מה זה בנשק, או במשהו. אבל היום זה לא ככה. היום זה הכול אלקטרוניקה.
היום מרעומים מכנים לא קיימים יותר. אבל אז זה מה שהיה. זה מה שהיה, ואז היינו צריכים לעצר גלגלי שיניים, לחכיב את כל זה, ולנסות את הפיצוס הזה, אם זה עובד או לא עובד, אם אומרים 15 שניות, זה לא שזה מפעיל את הנפץ ל-20 שניות.
15 שניות זה 15 שניות. זאת אומרת, זה מכניקה עדינה. זה רק דוגמה, כי אנחנו אומרים מרום, ותופעה יש לי סיפור על מרום, אבל מרום היום במושגים שלנו זה חלק קטן, אולי… זה קטן מאוד.
טוב, אין מה להשוות. אבל מה שאני רוצה לחזור למה שאתה תיאר אותה קודם, כי אם זה היה מפעל כזה, כמו שאנחנו אומרים, בסך הכל מרום, אולי זה בית מלאכה קטן, אז לא היה לנו את הסיפור של מפעל תע"ש. מפעל תע"ש בבית הכרם, שהיה בו מאות או אלפי מטר מרובה, אולי סנטימטר שם שלא היה בנוי, וכמו שהוא אמר, שבאו בבוקר לאסוף אותו מארגנים למפעל, תחשבו היום שרחוב החלוץ, שלא השתנה ברוחב שלו, והמפעל איפה הוא היה? המפעל היה בדיוק במקום שנגמר את שכונת הפועלים היום.
יש שם שער כזה של מנהל מקרקעי ישראל שחוסם את הכניסה למתחם, אז תחשב שאת רחוב אמיר המסיבן, אתה מסובב את השער הזה כלפי הרחוב, איך שנגמר אותו כזו ארינות, שני בתים מהבית של סרל שם, היה שער ענק, שאתה ראית אותו אתה ידעת, אל תתקרב. אתה יודע, אתה סיפרת הרבה פעמים איך באש לילה בעמק ציון, שהיינו הולכים, והיה שם תקלבים, היה פה יחידה של משמר הגבול שהבטחה את זה, זאת אומרת, זה לא משהו קטן, זה היה משהו שבאותה תקופה היה משהו מאוד משמעותי. אני אחזור רגע לעניין העשרה.
אנחנו יכולנו להתרשם מהמשמעותיות של זה רק מהכמות של האוטובוסים שהיו מגיעים לשכונה, ושהיו יוצאים בערב מהשכונה. נכון. שהשכונה הייתה סגורה, אי אפשר היה לזוז בשכונה, והכמות היו נוסעות למייסדים, ולחלוץ, ולכל מקום, ואי אפשר היה לזוז בשכונה.
עכשיו אני רוצה להגיד עוד משהו, שזה מפעל של שנות ה-60, שכל התפיסה שלו, בוא נגיד לטוב ולרעת תפיסה הסתדרותית, בסדר? אז זה מפעל, ויש בו גם חדרי אוכל, ויש בו את כל המקלחות, וכל מה שצריך לעובדים, והיה שם גם בית ספר. היה בית ספר תעשייתי. זאת אומרת, בני נוער, אנחנו יודעים בית ספר מקצועי, ויש בני נוער, אני מכיר כמה, שלמדו בית תעש.
וגם עבדו. הם עבדו, כן, חצי יום עובדים, חצי יום לומדים. זאת אומרת… אני חושב שאז בתקופה הזאת, וגם קצת אחרי, זה היה מאוד מאוד קובל, גם למשל ביחידות המודיעין, היו לוקחים את הנוער, והיו מכניסים אותם, למשל במודיעין, את בני משפחות של הדוברי שפה הערבית, והיו מכניסים אותם לסוג של לימודים, כדי לחנך אותם להיות בחיל המודיעין, וכאן זה אותו דבר, אבל זה לא ידעתי שהיה, זה מעניין.
מה למדו שם? למדו, מכנית כעדינה, מכנית כעדינה, לעשות… כרסום עדין, אבל מי הילדים שהיו מתקבלים לזה? זה אני לא יודע. מי הילדים? בני נוער מירושלים. זה אני לא יודע.
במבט של היום, זה בני נוער שאולי אפילו, לא רוצה להגיד אפילו, אולי לא התאימו גם לבית ספר מקצועי רגיל, כמו עוד, ומצאו להם מסגרת. אני מכיר אח של ידידה שלי, שלמד בתע"ש, אחר כך בצבא הוא היה נשק. אז היינו צוחקים, נשק, אה, סחטנת.
אה, זה לא היה תחליף לשירות צבאי. לא תחליף, לא, תיכון, תיכון תעשייתי. וזה מסגרת מצוינת, להחזיק אנשים, ואחר כך, הם התקדמו בחיים, והם איתנו לכל דבר.
באמדות מקצוע. הייתה שם, הייתה ספרייה, בתע"ש. אתה מבין? במפעל הייתה ספרייה.
ואני אגיד שגולת הכותרת שלנו, פה בבית הכרם, של הסופרנית שהייתה בתע"ש, זאת נו מישות. שעשינו איתה פודקאסט. אתה מבין איך הכל מסתדר במעגלים.
וסיפרתי לה בהתרגשות, שפגשתי איתי לה. והיא זכרה אותו. וסיפרתי לה שהוא זכר, רגע, וסיפרתי לה שהוא זכר את, סיפר לי על תור.
אה, על תור. ישראל תור. אז אולי תיתן בשתי מילים על תור.
אני לא, אולי אתה תספר עליו. אני זוכר שהיה לו בת בשם חגית. אתה יודע, אתה זוכר אנשים, לפי הילדים שלהם, לפי ההכירות עם ההורים שלך.
אבל לא באתי לעשות מה שאני לא יודע. אוקיי. בעצם ישראל תור, לקחתי אותו בצרפת.
אבל אחר כך פה בירושלים, לא, כשהייתי פה נעלב, הוא היה אומר, אוקיי, לך למזכירה הזאת. הוא היה אחרי כוח אדם. הוא היה אחרי כוח אדם.
הוא עזר לי, כי כל העסק עם הסוכנות היהודית בתוכו לחדש, הייתי בא ונותן לו. הוא אמר לי, אילן, בסדר, לך לעשות. אבל אני רוצה להביא לך סיפור.
קודם כל, גם הוא בבית הכרם ובסביבה, גם אנשים שעבדו בתע"ש. כמו בן חור. אתה מכיר את בן חור, איתנו בכיתה למדה רונית הרש, שאבא של היוחנן, הוא עבד בתע"ש.
לא ידעתי. בחורה מקסימה הייתה. בחורה מקסימה, פניתי אליה בהתמוד, שלחתי לה רוצף.
אמרתי לה, רונית, אני זוכר שאבא שלך עבד בתע"ש. אולי הוא כתב זיכרונות, יוחנן הירש קראו לו. אולי הוא כתב זיכרונות, אולי הוא סיפורים.
היא אמרה לי, צערי, אין לנו. היא גרה בשכונה? לא, לא. אבל אני רציתי, אתה יודע, כשבן אדם משאיר משהו קטן, שני משפטים למשפחה שלו, ופתאום אנחנו, כמו שאנחנו מדברים עליו עכשיו, אדם לבבי, נחמד, ביום יום, ופתאום אנחנו הופכים אותו, הוא גיבור תע"ש שלנו, כמו אילן, הוא תע"ש בשבילנו, אילן הוא תע"ש בשבילנו.
היה לי שכן גם, ברחוב הבנאים, שעבד בתע"ש. עכשיו, אני אביא לך סיפור, אני אביא לך סיפור, רק תעשה לי סדר, מתי תע"ש עזבת השכונה? אילן, מתי… מתי עזבת השכונה? רגע… 84-85, אני חושב. כן, משהו כזה.
אני עבדתי במישור אדומים, אז אחר כך, בשנת 81, אני עזבתי, והתחלתי לעבוד במישור אדומים. כל המחלקת מרעומים, אבל… אז רגע, קודם כל, אני אגיד… אז מישור אדומים נסגר קודם, ואחרי שנה או שנתיים נסגר. כי… אתה תיארת על האוטובוסים, אבל האוטובוסים, זה היה בפיק, ברבע לשבע בבוקר, וברבע לארבע אחרי הצהריים.
אבל במשך היום, ולפעמים גם בלילה, היה להביא חומרי גלם. עכשיו, כל חומרי הגלם והסמי טריילרים נכנסו דרך רחוב החלוץ. לא הייתה גישה אחרת.
אז קצת היה קשה, חיי שכונה מתפתחת אחרי מלחמת ששת הימים, והבינוי שהיה כאן, עם המפעל, והרשויות הבינו את זה. איך אז כבר לא פתרו את הבעיה של רחוב החלוץ? תראה, אני לא… אני לא רוצה להתייחס. רחוב החלוץ בשבילי זה רחוב ככל שהוא יישאר כמו שקאופמן תכנן אותו.
זה הסיפור של השכונה. אבל… אתה שאל איך לא עשו כניסה מכביש בגין למתחם. היית אומר, היום הייתי מצפה שיהיה כניסה לבית הכרם מכיוון כביש בגין, ישר על מה שקוראים לרחוב שרייבוהם, ועוד איזו כניסה לבית הכרם.
אבל אני לא רוצה לדבר על תוכניות עתידיות. אני רוצה להביא לך קוריוז, צחי. אנחנו באים לפעמים לספר על אבונותינו, או פשלותינו, כן? אני אשאל אותך, צחי, אנחנו למדנו באותה כיתה.
שש שנים. ובכיתה יהוד היה לנו בחינת בגרות. היה לנו בחינת בגרות, כן.
זה היה לשון? לשון, כן. בתאריך 27 לשישי 75. יום ההולדת שלי.
יום ההולדת שלך. אז אתה תסגור את היום ההולדת שלך. אני אספר לך מה היה באותו יום.
אני גדלתי בחוב הבניים. ובתור ילד הייתי הגנן של הבניין. פעם ילדים עבדו גם בגינון.
לא רק תילנדים, גם ילדים בישראל עבדו בגינון. היה לנו גינות בבית ספר, אני הייתי אחרי גינה של יפנות. הייתי משקב, הייתי עודר.
אנחנו היינו מטפחים את הגינה אצל ההורים שלי. והייתי הולך לוועד הבית לקבל כסף. ובאותו יום שישי, אחרי הצהריים, תוכננה אספה דיירים על הדשא.
אז מה עושה אפרים הגנן? אומר, אני צריך להצדיק את הקיום שלי יותר מכל דבר. לקחתי את המכסחת הדשא עם המנוע וכיסחתי את הדשא. עד עכשיו הדשא שם יפה ברחוב הבנאים.
ותוך כדי הכיסוח, פתאום נכנסים לך לפעמים מחפצים למכסחת, שומע תק, שורק הצידה. מה יכול להיות? טוב, פעולת כיסוח שגרתית. יום שבת יושבת המשפחה לא יכולה לאכול בבית, שום דבר מיוחד.
תופקים בדלת. תופקים בדלת, נגשים לפתוח, שני שוטרים. שלום, אתה אפרים שליין? כן.
אתה הגנן של הבניין? כן. בוא איתנו למטה. טוב, אני יורד למטה, אומרים לי, הרגשת שכיסחת? הרגשת משהו? אמרתי, כן, זרקתי כל מיני דברים.
מראים לי איזה חפץ ממתכת, אומרים לי, כזה? אמרתי, יכול להיות. מתברר שהשכן שלי, יואב קידר, שראינו את אבא שלו על הצופים, אם אתה זוכר, אז הוא היה כמדומני בן תשע, והוא משיחק בחצה, וראה את הדבר הזה, ממתכת, וכמו כל ילד טוב, למדנו שאם יש חפץ חשוד, קוראים למשטרה. קרא לאבא שלו, הביאו משטרה, הביאו חבלן, ומצאו שיש בחצה עוד כמה מרעומים.
חלקי מרעומים? חלקי מרעומים. וואו. איך זה הגיע לשם? לא יודע איך יודעים, אבל אני קודם כל, אתה מבין, אני בן השש עשרה, זרקתי.
ילד בן התשע מצאה ונהיה גיבור. אולי בגלל זה הוא איש עסקים היום עם יפן, ואני, כולם עושה פודקאסטים על בית הכרם. אבל, זה התחלה.
בסדר, חזרתי לשגרה, יום ראשון, טלפון, אתה יודע, הטלפונים של פעם, לא הם אחורים, לא הלכו אותי, דודה שלי מתל אביב, אפרים, אתה בסדר? כן? מה קרה? אמרתי, תשמע, כתוב בעיתון, שמרומי הפעלה למוקשים נמצאו בבית הכרם בבירה, ידיעה במעריב, וכתוב, שהלשכה לתפקידים מיוחדים במשטרת ירושלים, פתחה אתמול בחקירה לגילוי מקורותיהם של מרומי הפעלה למוקשים, שהתגלו כבר ארבע פעמים בחצר בית, ברחוב הבנאים 23, בשכונת בית הכרם בבירה. כן? אפרים שליין משליך את החפץ. אתמול מצא אותו הילד יואב קידר בן תשע.
הוא הקים ליד גדר אבנים סביבו, ואחד השכנים, מהנדס בתעשייה הצבאית, הזיק את חבלן המשטרה. אתה מבין? אז זה גם כן קוריוזים שיש לנו בקורות חיינו, אפרים והמרעומים, מתע"ש. אז אני אספר את מה שלי היה הרי מתע"ש.
כבר סיפרתי את זה פה. אני הייתי, הייתה לנו כלבת זהב, ואני הייתי עושה טיולים ביער, בסדות, ועברתי, וכנראה נכנסתי לכיוון קצת קרוב לכלבייה שם, שהייתה על הגדר, הרי הייתה שם על יד השער, בצד ימין. איפה שהיה הבודקה שלהם, איפה שהיה עומד הג'יפ של המשמר הגבול.
ו… עטו עליי כל הזהב, ועצרו אותי. באמת לא עצרו אותי, לא עזקו אותי, כן, אבל לקחו אותי, וחקרו אותי כמו איזה גנב, לבדוק שבאמת הייתה לי כלבה חזקה כזאת, שלא גנבתי את הכלבה מה… כלבייה, ועשו לי שם בלגן שלם עד ששחררו אותי. הם לא קראו להורים שלי, הם לא קראו לאף אחד, אבל ממש חקרו אותי, ישבו עליי, עד ששחררו אותי.
ואם כבר אנחנו מספרים את זה, אז אמרת קודם, אנחנו הצופים של בית הכרם, לא יודעייך אתם בנוער העובד, כן? אנחנו הצופים של בית הכרם, לנו זה היה עוצר הדבר הזה, ושהיינו עושים אשי לילה, ואז היינו… אש לילה זה פעילות לילה, זה כמו פעילות צבאית שהיינו עושים, זה ללכת, להתחבא והכל, וחלק באשי לילה של כל הצופים, יש מצב שאתה אומר פרוג'קטור ואתה צריך להתחבא, ובכל המקומות מהירים עם פנס, אבל לנו היה פרוג'קטור אמיתי, ושאנחנו היינו הולכים והיו מגלים אותנו, השומרים שהיו על המגדלים, היו הרי מגדלים בפינות, והם היו מגלים אותנו, אז אנחנו היינו משמיעים להם רעש והיינו הולכים והם היו מנסים להאיר אותנו והיינו מתחבים, והיינו עושים פזצתות אמיתיות, ומה שהיינו, מתאמנים על הבסיס שהיינו משגעים אותם, הם היו משתגעים מאיתנו, וזה היה כל המקום שהיום כביש בגין, שהיינו הולכים מסביב, ולנו היה השאלה, אלה אמיתיים, היינו עושים את זה או פה, או בפגלילות, פגלילות שהיה סוף העולם והיום נהיה מרכז הארץ, מי היה מגיע לפגלילות, רק מי שהיה הולך לשן אפיל, ועשינו הרי על שן אפיל עשינו עם הבחורה החמודה עשינו פודקאסט, אבל גם זה, גם הפגלילות הזה, שהיה מובטח מאוד, גם שם היינו יורדים, והיה שם גם תסוסים אני אגיד עוד משהו, היום כל השטח שאנחנו קוראים לו היום מתחם תע"ש הוא מגודר, כאילו הוא מגודר, אבל הוא פתוח לציבור אפשר לעבור בו ומי שילך בשוליים של המתחם לא ילך בירידה למטה אם אתה נכנס מחוף שרועי ברים ויורד למטה וחוצה לכיוון ההגינה הקהילתית, אלא אם לוקחים דווקא דד אופן שצמודה על הבתים שהחלק האחורי של רחוב החוצה אז אפשר לראות איזה גדר הייתה לתע"ש זאת אומרת היום, כדי להבין אז רואים את הדופן רואים את הגדירות הגדולות שהיו. הייתה שם גם מחצבה הייתה דרך פטרולים כן, כן אחר כך חצבו שם, תראה ובקצה נקרא זה הצפונים, הערבים היה גם מגדל שמירה שעד לפני כמה שנים אפשר היה הסולם, לא חוץ שהוא כבר החליט ונרכב, אבל אפשר היה ממש לעלות ולראות איפה הייתה עמדת השמירה מה, ליד הבית של רג'ואן שם? ליד בניין 20, בפינה של בניין 20 ובניין 22 כאיפה שהבתים הגבוהים של בניין 22, כולם גובלים בדופן של התעשייה הצבאית אז אפשר היה ממש לראות יש שם שרידים עדיין גם בתוך המתחם כי יש שם שטחים שהם נשארו כמו מקדמת דנא ויש שם שרידים של גושי בטון שלא פינו ואפשר קצת לנסות להבין על העוצמה שהייתה פה מה שאני לא זוכר מכל התקופה הזאת היינו רואים את האוטובוסים, היינו רואים את המשאיות בלילות והכל אבל אני לא זוכר שהיינו רואים שיש הגאה של מכוניות צרד של שרים או של… לא, לא היה קודם כל השרים של פעם היה להם לרק סטודי בייקר בוא נדבר על השרים של פעם אני אביא לך דוגמה, שר מאוד מכובד שקראו לו ישראל גלילי ישראל גלילי כשהוא היה שר הוא מקיבוץ נען, והיה לו דירת דירת שרד בירושלים ברחוב הבנאים 36 זה לא זכרתי היינו משחקים ברחוב והיה לו רכב כזה, נכון, קצת יותר גדול אבל כשהיה הוא יוצא ונכנס מהבית והוא הולך לישיבות ממשלה ולכל מיני דברים הוא היה יוצא מהבית מדבר עם הילדים עולה לאוטו ונוסע הכל היה אחרת זאת אומרת שגם אם הגיעו אנשים רמי מעלה לתע"ש זה לא היה עם צ'קלקות וזה לא היה עם סגירת רחובות וזה לא היה עם איזה שהם… שגולדה שהייתה גרה ברחוב השחר, לא היו יוצאים עם צ'קלקות ובסך הכל עובד היה נוסע איתה באוטו ועובד נתן שהיה אחר כך הבוס שלי בשבק בהבטחה, אז זה היה אחרת פעם, פעם כל ההתנהלות הייתה אחרת אני רוצה בכל זאת המפעל במלחמת ששת הימים הוא היה אתר להפגזות במלחמת ששת הימים הירדנים ידעו שיש פה מפעל והם רצו להפגיז אותו ולכן במלחמת ששת הימים זה היה יעד להפגזות ואנחנו שישבנו ברחוב הבנאים רק בצד רק האיזוגים היו בנויים, הכל היה שדה למטה ראינו את הפגזים, מה זה ראינו? ראינו ושמענו את הפגזים נופלים, וזה היה באמת כנראה מפעל שלא סתם הפגיזו אותו כן אבל אתה יודע, אז גם הפגיזו ואנחנו הזכרנו את זה שלמשל איפה שהיום גן אביזור היה סוללה של תותחים שירתה מפה לבית לחם היה כאן פעילות אבל אנחנו מדברים היום על תע"ש כי חשוב לי שבפרק הזה נבין ש… אולי הסוללה הייתה בגלל תע"ש, אם אני חושב היום אבל אני חושב היום שאנחנו צריכים להבין שתע"ש זה היה מפעל גדול, חשוב יצרני, היה לו גם חשיבות לאומית והוא היה אצלנו פה בבית הכרם היום אנחנו נוטים לומר מתחם תע"ש לגנאי, אז אני אומר לא, נחשוב על תע"ש כחיובי מה שקורה היום מה שהיא נוצרה מההיסטוריה של מדינת ישראל עם הטיפול, איכות הסביבה במפעלים ביטחוניים זה לא אילן אחראי וזה עוד יהיה פתרונות זה היה מפעל היחיד של מרעומים של תעשייה צבאית, לא היה מפעל אחר אבל חוץ ממרעומים, מה עוד עשו שם? אמרתי לך, דברים מוטסים מחלי אמרת את המחלים, את התפסים האלה זה מפעל ענק צריך, אנחנו מצקדמים אבל יש לו סיפור ממש מקסים לא, בגלל זה אני רוצה, אנחנו כבר בסוף הפרק ואתה יודע, אנשים רצים שהם שומעים אותנו, הם רצים ואז הם צריכים הם בונים את הארבעים דקות של הריצה אנחנו כבר מסיימים ארבעים דקות אז אני אשמח לשמוע את הסיפור שלך ככה לסיום בחוץ לארץ, מה שהיה לכם ביטחון שדה, תקשיב, זה סיפור אז מכיוון שאני מדבר צרפתי כאשר היו שולחים אותי לשוויץ כי לקחנו מפעל של שעונים אמרתי לך שקודם שמרון זה שעון, נכון, ומפעלים שעונים יש הרבה בשוויץ לקחנו מפעל של שעונים בשוויץ, שלא היה לו הרבה עבודה, ונתנו לו לעשות כמה דברים שלא ידענו לעשות והיו שולחים אותי להיות שבועיים, חודש שם, להיות במיפה להסתובב, לראות שמה כל בסדר וכל פעם שהייתי יוצא היה לי הדרכה של השנבט, מה שאני קורא תיזהר וזה, והייתי מקבל טלפון במקרה שמישהו יעקב וכולי וכולי והיו אומרים לי שאתה מגיע לז'נבה ולזוריק אתה הולך לחברת הזכרת רכב אתה אומר אילן דרמון נותנים לך מפתח של רכב אמרתי אוקיי וככה היה כמה פעמים ופעם אחד העבודה נגמרה לי ב יום חמישי אני חושב ואז המטוס לחזרה לארץ היה ביום ראשון אז אמרתי מה אני אעשה יומיים פה בכפר, המפעלים היו בתוך כפר בשוויץ אני נוסע למשפחה בפריז ואז אני עובר את הגבול בלולוק זה העיר ואתה יודע כמה רכבים שנבדקים בגבול ככה חד לאלף בערך אז עצרו אותי עצרו אותי אוקיי רישיון רכב ומה היה כתוב ברישיון רכב מי הזכיר את האוטו ישראל מיליטרי אינדוסטרי אז כמובן תעמוד בצד פתחו לי כל המזוודות פתחו לי את הכל במזל שאוטו פעם לא היה לי לא שיחטות ולא חלק ואז כשחזרתי נתתי שטיפה להשין בית אז אתם כל פעם אמרו לי תיזהר סיפור כיסוי וזה וזה ואתם מזכירים לי רכב עם השם שלכם הייתם כותבים IMI לא היו שואלים אבל אתם כותבים במילים אז זה היה הסיפור אפרים בוא ככה בוא נסכם רגע תן איזה סיכום כזה ואנחנו נסיים אני אספר לך קודם כל מזל טוב לאילן הוא אמר לנו שהוא נולד ב1946 אז במשך חודש יולי הוא חגג שמונים ולכבוד המולדת שמונים שלו הבן שלו חשב מה הוא יעשה ככה שונה מרגיל הוא אמר לפעמים אתה יכול לעשות לאבא שלי סיור בבית הכרם בסדר שומרים לי את האפשר אני ישר אומר כן אחר כך הוא אומר לי תראה אבל אבא שלי עבד בתע"ש אז או אמרתי איזה יופי אז עכשיו יש לי גם כיוון לסיור וככה ב50 ביולי עשינו סיור עם אילן ושתי הבנות שלו והבן שלו ואחד הנכדים ועשינו סיור משיקשק והחזרה לשיקשק כי יוסי הבן שלו הוא היום השותף של נורית בשיקשק מה אתה אומר כן אז ככה גם סוגרים מעגלית ואתה יודע הכל מתחיל בבית הכרם בשיקשק ותוך כדי הסיור תמשיך כן כן תמשיך תוך כדי הסיור עלו כל ההצטבעות כל הזיכרונות כל מה שאני בא לספר הוא מספר פתאום אמרתי וואלה כל מה שאנחנו יושבים ומדברים בא מישהו מתוך תע"ש והסיפור איך הוא עלה לישראל שישראל תור מבית הכרם הביא לנו עולה חדש לתעשייה צבאית קשה לי לחשוב היום על עולה שאומרים לו אתה בא לעבוד במפעל מסוים הולך לגור בשכונה דירת סוכנות ודברים כאלה איזה דבר מופלא שזכינו בבית הסיפור של תע"ש בבית הכרם שהרבה זמן לא ידענו איך לספר אותו זכינו שאילן סיפר לנו אותו והוא שגריר תע"ש בבית הכרם אילן היקר תודה רבה שבאת אפרים כל הכבוד שאיתרת אותו וכמובן הפרק הזה יעלה כבר תוך יום יומיים ואנחנו נתראה בפרקים הבאים ואנחנו עדיין מחכים לשמוע מכם על רעיונות וסיפורים שאתם רוצים לשתף איתנו ונשמח לארח אתכם תודה רבה
