נוסטלגיה, קהילה וזיכרונות – 66 שנה של סיפורי בית הכרם | פרק 25

בוודאי. הנה הטקסט המלא, מתוקן ובחלוקה ברורה בין הדוברים:

בית הכרם 66, אפרים וצחי

צחי: ברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט, "בית הכרם – מרגלית השכונות". והיום, אפרים, אתה יודע, למרות שיש לנו הרבה נושאים על הכוונת, ובעקבות הפודקאסט אנחנו מתחילים לראות את התגובות… מה שובים, מה שובים… אולי תספר לכולם מה קרה כאן בתוך השכונה ומה קרה מסביב. ואנחנו הולכים לדבר על 66 השנים שלי פה בבית הכרם, ואנחנו נדבר על כך יחד, כי אנחנו… כמעט באותו גיל, מאותם שנים. אתה מבוגר יותר. אבל בוא, תספר ככה, לפני שאנחנו מתחילים לדבר עליי, בוא תספר לכולם מה קרה פה בעקבות הפודקאסט הנפלא שלנו.

אפרים: אז ככה, בערך לפני חודש, אני מקבל הודעה בפייסבוק מגברת בשם טובה קלר, שמבקשת להיפגש איתי. היא מארגנת סיור בבית הכרם. נהיו לך מחזרים, אה? לא, כמו שאני… תמיד, כל מי ששאל אותי על בית הכרם, אני אומר קדימה, עוזב הכול ואומר קדימה. ואז היא מארגנת לעצמה את החומרים, והיא אומרת לי: "אני רוצה פגישה איתך". אמרתי לה: "בסדר, יום שלישי, עשר בבוקר, מתאים לי ביומן". אני מתקשר אליה בתשע וחצי, ואני אומר לה: "איפה אנחנו נפגשים?". חשבתי שהיא רוצה לשאול אותי על בית מסוים, על משפחה מסוימת, על משהו. היא אומרת לי: "לא, אני רוצה להכיר אותך". אמרתי: "אותי?". ואז התברר לי שהיא האזינה להרבה מאוד פרקים של הפודקאסט – שכבר יש לנו למעלה מ-20 פרקים – שהיא קראה את הספר על בוריו, ושיש לה עוד יומיים סיור בבית הכרם. והיא באה לפגוש אותי, אז זה קודם כל מאוד החמיא לי. בצדק. היא פתאום, מישהי שלא גדלה בשכונה, שלא גדלה על ה"בית-כרמיות", אני אקרא לזה אובייקטיבית, כי היא אפילו באה מקדומים. זאת אומרת, היא לא פגשה אותי בתנועת נוער או בתיכון ליד האוניברסיטה, ואחרי יומיים היא הובילה סיור יוצא מן הכלל בבית הכרם, כי התברר שאורנה הוניג, שהיא גרופית של בית הכרם ושל הפודקאסטים שלנו, באה לסיור בזכות עצמה, וממנה קודם כל קיבלתי דיווח: "אני עכשיו בסיור עם טובה…", ואחר כך את הפידבק. אז קודם כל, טובה, תודה רבה. עכשיו, בכל זאת, אחרי שהיא חקרה כל כך הרבה, מה אני יכול לחדש לה ככה "מהשרוול"? זה היה לפני שבועיים אני חושב, עוד לפני תשעה באב. אז אני אומר לה: "תקשיבי, בטח תיקחי את הקבוצה לבית הכנסת. קודם כל חשוב לי מאוד שתדגישי שהאגדה האורבנית שלא יהיה בית כנסת בבית הכרם – היא אגדה אורבנית". אני מספר לה מי המציא את האגדה הזאת ומי כתב את זה בספר שלו. אז היא אומרת לי: "תשמע, לא צריך להגיד את השם שלו". אבל אני אומר לה: "כשאת באה לבית הכנסת, תשימי לב שיש בכניסה ספסל מיוחד, שעשתה אותו תושבת השכונה, שם המשפחה שלה טאובר. היא גרה בפינת רחוב המייסדים והחלוץ. ואת הספסל הזה היא עשתה לזכר אחותה וגיסה, משפחת קול, שהיו האחרונים שנרצחו בגוש קטיף ערב ההתנתקות". יש לה אחות, שהיא אשתו של רוני. והיא מספרת שהאחותה גרה בגוש קטיף, ובשבת האחרונה הזמינה את האחיינים, את הבוגרים, בשבת בגוש קטיף, ואיכשהו בסיטואציה של הנסיעה חזרה, היה איזשהו פיספוס, והאוטו של משפחת קול, דוב ואשתו, הם נרצחו, והיא עשתה את הספסל לזכרם. ואני חושב שזה היה מאוד תרומה, גם לזכרם וגם לעבודה היפה של טאובר. יש לנו משהו שהוא פה בשכונה, כי כשאתה מדריך משהו ואתה עומד ליד מוצג שהמטיילים רואים בצורה פיזית, זה הדבר הכי מרגש שיש, וזה נגע גם לקבוצה של טובה. אז בסך הכל, יוצא משהו טוב מהפודקאסטים שלנו.

צחי: תקשיב, יוצא הרבה מאוד טוב, ואני מקבל את הפידבקים ברחוב. אני חושב שזה התחיל מהספר שלך, שברגע שקראתי אותו, ולא בגלל ההיכרות שלנו של עשרות השנים, אני נשבתי בקסמו ולא יכולתי להפסיק לקרוא אותו. לי יש עין עצלה, ואני לא הפסקתי לקרוא את הספר וזה דבר נדיר, אני לא יכול לקרוא בדרך כלל לאורך זמן, העין שלי מתעייפת. ואני חושב שמה שאנחנו עושים פה, אנחנו פשוט משלימים את ההיסטוריה ומספרים את הסיפור של השכונה. ואנחנו גרים בשכונה מאוד מאוד מיוחדת, שכונה לא רק במיקום שלה, אלא גם באוכלוסייה שלה ובהיסטוריה שלה. היא שכונה ש… ועד היום הכול משתנה בה, וקורים בה דברים מעניינים. אז אני חושב שיש סיבה טובה לפודקאסט שלנו, ואנחנו נמשיך להזמין אנשים להתארח, ואנחנו בימים הקרובים נקליט עוד כמה פרקים שאפרים מכין. אתם יודעים, אפרים תמיד מכין את הנושאים. אבל אתה יודע, אני רוצה לקחת את מה שאתה אמרת, כי אנחנו יכולים להסתכל על עצמנו, גם אתה וגם אני, וקצת ציינו את זה בכל הפרקים. וכשאמרת לי: "צחי, בוא נעשה לכבוד המולדת שלך", זה לא רק צחי קבטינסקי, בוא נדבר על צחי קבטינסקי. אנחנו עברנו פה דברים, עברנו פה כל מיני שלבים בשכונה, אנחנו עוד נשארנו פה. אני עזבתי סך הכל לשש שנים, אתה גם את זה לא עשית. אבל עזבתי, אבל לא משנה, זה בסוגריים. כן, אז אני אומר, אנחנו פיסת היסטוריה מהשכונה הזאת. ואתה יודע, אני נולדתי ב-27 ביוני, אמרת שעכשיו היה לי יום הולדת, אז אנחנו כבר פספסנו בחודש, היו לנו כל מיני דברים שהתעסקנו איתם בענייני בריאות וכאלה, אז קצת פספסנו את התאריך. אבל "it's never too late", אף פעם לא מאוחר. אני נולדתי וגרתי ברחוב על שם שליין, אני גרתי ברחוב שליין, וגרנו בבית של שלושה חדרים, עד שנת 65 גדלנו שם שלושה אחים. האחים שלי נולדו: עירית, שהיא ילידת 61, וגם עליה אפשר לעשות פרק שלם רק מהישגי הספורט שלה, היא הייתה אלופת ירושלים ואלופת הארץ. ואחי יוסי. אנחנו גדלנו בדירה קטנה שם בקומה העליונה, באמצע רחוב שליין. ואתה יודע, זה היה הבסיס של השכונה. יכולנו לשחק ברחובות ולרוץ. אני, אתה יודע, זה רחוב של ירידה, אני חושב שחצי מהילדות שלי ביליתי במגן דוד רק מלרוץ אחרי כדורים. והיינו שובבים ופעילים. לרוץ אחרי כדורים, לחטוף ולפתוח את הראש שם למטה. אבל יכולנו, פעם לא היו מכוניות. מי שהיה לו מכונית, זה היה משהו נדיר, ואם כבר היה, אז היה אוטו אחד. אז הרחוב היה הבית שלנו. זאת אומרת, אנחנו הילדים, זה מצחיק להגיד, גדלנו ברחוב. בניגוד לילדים של היום, אנחנו היינו ילדים שגדלו ברחוב. היינו משחקים ברחוב. ברחוב שליין לא היו לנו יותר מדי אפשרויות, הכול היה בעלייה, אבל זה היה אז איחוד עם רחוב ביאליק. ואתה יודע, כל החבר'ה שגרו מתחתיי שם, שהיה גם את רג'ואן וגם את אורי סולומונוביץ' ואת כולם, ואפשר לשמוע על זה בפרק של אפרת. אז זאת אומרת, גדלנו במין אווירה מיוחדת כזאת, שגם הגנים שהלכנו אליהם… אני הייתי בגן שהיה ברחוב ביאליק, מתחת לבית שלך, בירידה שם, איפה שהייתה גרה, אם אתה זוכר, האישה העיוורת, המרשימה, שהייתה אישה מיוחדת, ודיברנו עליה, הזכרנו גם את השם שלה. ולצערנו, עכשיו, לפני חודשיים, נפטרה מריאמה, עוזרת גננת שהייתה… היה לי שם, שאתה יודע, זה עולם קטן. כשהכרתי את אשתי, היא לקחה אותי להכיר חברה שלה, את יעל, היום יעל פרס. היא לקחה אותי להכיר את חברה שלה, שהייתה גרה אחרי חוף זהב חקלאי שם, אחרי שערי צדק. ואנחנו דופקים בדלת, ופותחת אמא שלה את הדלת. היא בוכה ואני בוכה. היא הייתה הבת של עוזרת הגננת שלנו. ולצערנו, ממש היא ובעלה הלכו אחד אחרי השני תוך שלושים יום. אנשים מיוחדים וטובי לב. ושם התחלנו, ואתה יודע, בעצם הפעילות שלי, המשחקים שלנו, היו גן העשרים.

אפרים: תרשה לי רגע להפתיע אותך. דיברת על מרים פרס שנפטרה לפני פחות מחודשיים ובעלה נפטר בדיוק חודש אחריה. באו להעלות ל"שלושים" שלה, היה צריך להגיד לקבלן המצבות "בוא, צריך לפתוח", כי עכשיו הולכים ל"שלושים" של בעלה, שהיה יותר חולה ממנה. אבל בוא אני אפתיע אותך עכשיו, ככה זה בית הכרם: מרים, היא אמא של השכנה שלי, משפחת מור. כנרת מור, היא אמא של כנרת מור, השכנה שלי. וכנרת מספרת לי, שאימא שלה, שהייתה עוזרת גננת, ורק בתחילת דרכה, לפני שהייתה גננת שלך, הייתה באה לאמא שלי בשיכון העממי, לעזור לה בשמירת היריון עליי. אז אתה אמרת מרים פרס, ואתה רואה איך המעגלים נסגרים. שוב פעם, תזכור מה שהיה פה בשכונה, או בכלל, אנחנו היינו שכונה קטנה, כולם הכירו את כולם. זה עד היום. היום זה קצת אולי, אנחנו פוגשים אנשים יותר חדשים, יש את האזור של בית הכרם, נכנסו צעירים. אבל בית הכרם הייתה קיבוץ. כולם הכירו את כולם. אני, ממרום גילינו, מתחיל ללמוד שצריך לתת הרבה כבוד גם לבית הכרם כפי שהיא מתהווה היום, עם הצעירים, מה שהם מארגנים פה, ואיך שהם פועלים בכוחות עצמם. אני מייחס את הפעילות שלהם לאמירה הבית-כרמית הוותיקה: "אם אין אני לי, מי לי?". אז מה שהצעירים פה עושים בשבילם, עם בית הוועד וסביב בית הוועד, וסביב התארגנויות של צעירים, התארגנויות למילואים, לנשות המילואים, אני שופע בפני הדור הצעיר. אני לא מגיע לפעילויות האלה כי אני לא בדיוק מתחבר ואין לי ילדים בשכונה שלוקחים בזה חלק. אז ממה שאני עוקב, ואני עוקב בדרך כלל על מה שקורה בשכונה, שאפו לדור הצעיר ולמה שנעשה פה על הדרך. אבל, אתה לקחת אותנו קצת לילדות שלנו. אז קודם כל אני רוצה להצהיר פה, שרחוב שליין זה על שם סבא שלי, שמואל שליין, שהוא היה ממייסדי השכונה. דיברנו על זה, עשינו פרק מיוחד. והלכתי לפני כמה זמן וראיתי בשלט וכתוב שם אולי גם את המילה "עסקן" ומראשוני המתיישבים. אבל אני אומר לך פה בקשה, שבבוא היום ישנו את השם ויקראו לו "רחוב שמואל ואפרים שליין", הסבא והנכד. המשפחה לא תתנגד אם עיריית ירושלים תפנה. אבל זה בשביל החיוך קצת. אבל אתה מזכיר אחורה, אני לא סיפרתי פה על היום הולדת שעשיתי לאחי הגדול, מולי, כשהוא היה אמור להיות בן 70. כי בחודש מרץ, אחי הקטן, חנן, חגג שישים, הוא יליד 1964. והמשפחה שלו ארגנה, ביקשה תמונות כשהוא היה ילד. הוצאתי אלבומים מבית אמא שלי ומצאתי תמונות מחזור של אחי הבכור, מולי, שאם הוא היה בחיים, הוא נפטר לפני שבע שנים, אם הוא היה בחיים, הוא היה יליד 1954, אז הוא היה צריך להיות בן 70. אז אמרתי: "רגע, אם הוא היה בחיים, מה הוא היה רוצה?". הוא היה אומר לי: "אפרים, תעשה סיור לחברים שלי בשכונה". אז הזמנתי למסיבת יום הולדת של מולי, כבן 70 ז"ל, את בני מחזור 1954, שגדלו פה בשכונה. לא מי שהיום בשכונה יליד 1954, מי שהיה אז בבית ספר בית הכרם, בית ספר יפה נוף. זה בדיוק הייתה ההקמה של יפה נוף מתוך בית ספר בית הכרם. ילדים היו בגן, חילקו אותם, חלק היו בבית וועד, חלק פה. ובאה איזה קבוצה ועשיתי להם סיור לפי השמות שאני הכרתי, במעט חברים שלו, או שאני יודע, שלמשל אריה סילמן, אז דיברתי על קדיש יהודה סילמן, ועוד בירגר, אז דיברתי על טרודי בירגר שהייתה בקופת חולים, הלאבורנטית. וככה עשיתי להם סיור, כי בית הכרם היא רב-גילית. זה הביא אותי לעשות סיור לילדים של רחוב הבנאי. אני מדבר, אתה גדלת ברחוב שליין, אני גדלתי ברחוב הבנאי. אני למעשה גדלתי ברחוב ברכיהו.

צחי: נולדת בשליין.

אפרים: נולדתי בשליין עד גיל חמש וחצי, אז אני נולדתי בשיכון עממי, שהיום חבר'ה ישאלו, מה זה שיכון עממי? זה השוליים של קריית משה, שם איפה שכבר עושים פינוי-בינוי וכל מיני דברים. ואני לא זוכר שנולדתי אישה, ובערך בגיל שנתיים עברנו לרחוב הבנאי, שזה היה שיכון חדש ברחוב הבנאי, סוף העולם. ואנחנו גדלנו ברחוב הבנאי בשלושה שיכונים: הבנאי 21, 23 ו-25, בוואדי מקדימה. כל החלק של רחוב הבנאי, הבתים הגבוהים 22, 24, 26, 30 וכל אלה, חוץ מהבית של גולדסמיד, 34, לא היה אף בית. וגדלנו בוויצו, בכל המשטח האחורי של ויצו. אז עשינו מסיבת יום הולדת, או מסיבת מפגש, גם כן אורנה הון הגיעה והסבה את האנשים, מהגורן ומהיקב, מכל מקום הביאה אנשים שכמעט לא זכרנו אותם, או שהם עזבו, ובעיקר האנשים שגדלו בערך עד שנות 1970. אתה מבין? אנחנו מדברים על אנשים, ועשינו מפגש והיה מאוד מרגש. ופתאום אורנה מספרת איך היא זוכרת את אבי זוהר, שאני מספר על המורה הלבבי ששי מחיזר כותב עליו, והיא אומרת שאני ואחותי חזרנו מבית ספר יפה נוף, היינו יורדות מהמייסדים, יורדות הביתה בשדה, ואבי זוהר היה נותן לנו ביסקוויט ליד הבית שלו, כי תמיד הוא היה אדם מעיב פנים…

צחי: איפה היה הבית שלו?

אפרים: הוא בבנאי 25 בחלק האחורי. נזכרנו איך כל ילד סיפר איך הוא חשב שהוא זה שגילה את המצבה של החלבן, שהייתה חבויה בנסיכים, שבסוף הדיירים מהבניין, ואני עכשיו לא רוצה לוויכוח מי בדיוק עשה את זה, כי כמה אנשים לוקחים את הקרדיט, אז אני יודע, שיסלחו לי כולם, שאילי אפשטיין, שהיום היא אומנית וגרה בקריית יובל, היא דאגה להעביר את המצבה לחוב החלוץ, זה שרואים היום ברחבה ליד ויצו.

צחי: כן.

אפרים: ושאתה מדבר על החוב ברכיהו, דיברנו על זה גם בשיחה עם אפרת, המגרש בחוב הגנט של ויצו, שהיה פתוח לכולם, והרבה זוגות אוהבים והרבה משפחות עם ילדים הלכו בין הצמחייה הלא כל כך מגוונת שהייתה בגינה של ויצו. היו שם האחירותיהם, היו שם השיחים של פעם, אבל במגרש הזה שיחקנו כדורגל, החבורה של רחוב הבנאי והחבורה של רחוב ברכיהו.

צחי: אז אנחנו היינו משחקים, השער שלנו היה הקיר של בזווית בין רחוב שילר לרחוב ברכיהו. זה היה השער, היינו משחקים כדורגל על שער אחד, כאילו היה שוער והיו שתי קבוצות שהיו משחקות, וזה היה משחק רב-גילאי. היינו משחקים שם מנסי שאלבי שהיה ז"ל, שהיה הצעיר מאיתנו, ועד האחים הגדולים ואליעד וכולם, כל מי שאנחנו מכירים, זה היה המקום שלנו, והיינו משחקים. אתה יודע, אני חשבתי על זה, הרי אני הולך להורים שלי עכשיו המון, שהיינו משחקים שם על המדרכה בין ברכיהו תשע של ההורים שלי לברכיהו שמונה, היינו משחקים "שפיצים".

אפרים: מה זה היה? "שפיצים"?

צחי: פינה של המדרכה. היינו זורקים את הכדור וזה היה אף חזרה ולא היה לנו בעיה בגלל שלא היו מכוניות. וברחבה הזאת שמתחת לרחוב שילר, בדיוק מול מספר 11, ברכיהו 11, שם היינו משחקים את ה"שבע אבנים" ואת ה"לאמבוליק" ואת כל המשחקים שלנו, זה היה שטח… עוד פעם, צריך לזכור שבאותם ימים, רחוב ברכיהו נגמר במספר 10, איפה שהיה גר גילי, אגמון, וסמית וכולם.

אפרים: ואוז אישר.

צחי: ואוז אישר, כמובן, ואחות עודינה וכולם, וזה היה סוף העולם. זה היה, משם זה רק המשיך לכיוון השדה ומשם רק לא היה כלום. זאת אומרת, לא היה סיבה לאנשים להיכנס לרחוב שלנו. זה היה מאוד מאוד נדיר. אז היה לנו מקום ש… ועוד פעם, כשהיינו ילדים וכולנו היינו ברחובות, כל הזמן התעסקנו, כל הזמן שיחקנו, ואם היינו בונים עגלות עם הקוגלאגרים, אם אתה זוכר, או עם גלגלים של עגלות ילדים, של עגלות תינוקות שהיינו מוצאים, אבל בעיקר קוגלאגרים. היינו הולכים לחפש במפעלים קוגלאגרים, או שהיה לנו את…

אפרים: קוגלאגרים זה מייסבים.

צחי: זה מייסבים, זה הכדור שגורם לסיבוב של גלגל, שזה עם כדורים קטנים בפנים. אז גלברט, יוסף גלברט ז"ל, אבא של אורי ואבי, שהקים את בית חרושת גילרה, הוא היה לו קשרים, והוא היה דואג לנו שאין לנו גלגלים, והיינו מביאים גם עם העסק שלו, היינו מביאים את המשטחים שהיו עושים איתם את ה… סוחבים איתם את הגביעים של הגלידה, והיינו מזה מפרקים, והיינו עושים את העגלות שלנו, וזה היה מין חוויית רחוב כזאת מדהימה, ושם היינו משחקים. זאת אומרת, לא היה מקום אחר לשחק, או שהיינו הולכים למגרש של בית ספר יפה נוף, ששם גדלנו, אבל זה כבר היה באמת למתקדמים. אז בואו אני אגיד לך, אתה גדלת בחוב ברכיהו, ואני אגיד לך שני זיכרונות שלי ככה מחוב ברכיהו. הסתובבתי לא מעט בחוב ברכיהו בזכות שני חברים שלי שגרו בחוב ברכיהו שש.

אפרים: עמוס ודודי.

צחי: דודי ברמן ועמוס קאץ, שהם היו איתי מגן אופרה, שפעם דיברנו על גן אופרה.

אפרים: כן.

צחי: זאת אומרת, זה מגן טרום-טרום חובה. הם היו איתי בגן חובה, של אלה עמיתי, תבדל לחיים ארוכים, היא גרה היום במעון אופים, בגן, בגבעת בית הכרם. ואחר כך היו איתי מכיתה א', עד כיתה ד', ובכיתה ה' עזבו אותנו, אחר כך דודי למד איתי הרבה מאוד שנים, למד איתנו בכיתה בלידה, חלק מהשנים. ועמוס אחר כך גם עבר לחוב החלוץ, ואחר כך לחוב אביזוהר. אבל הייתי המון מסתובב איתם, ושני זיכרונות שאני ככה אגיד, אחד, זה ערב מלחמת יום כיפור, יום קודם, הלכתי עם שניהם, אמא של דודי הסיעה אותנו לכנסת הראל, רחוב שמואל הנגיד, והייתי איתם שם בתפילה של ערב יום כיפור. הלכנו ברגל לביתה, דרך רחוב רופין, ולמחרת כרגיל נפגשים, והתחילה התכונה שלפני המלחמה. והניצחון, החוויה הזאת שמגייסים אנשים ומוצאים אותם מבית כנסת, ואני מתקשר לאבא שלי לשאול אותו, אבא, קראו לך במקרה לצבא, זו חוויה שזכורה לי מרחוב ברכיהו. דבר שני…

אפרים: אז אני אגיד לך שאם לי יש חוויה, אני יודע, נשייך חוויה לחוויה, ואתה תספר את החוויה השנייה. החוויה הזאת של יום כיפור היא חרוטה לי. אז אצלנו ברחוב היה בית כנסת, שהיה בית כנסת מאוד מאוד פעיל. אבא שלי היה בחול, אבא שלי בכלל היה בנסה לעבודה לתערוכת חשמל, ולא היה בארץ, ועשתה כל בשביל לחזור מהר, ובאמת שהוא חזר מיד, לקחו אותו מזדהי התעופה למילואים, והוא היה בהנדסה קרבית, ומה שאני זוכר זה שאני פעם ראשונה, ככה אמא שלי לוחצת עליי להפסיק את הצומר, צמנו, אתה יודע, זה היה חלק מהספורט הלאומי, צמנו מגיל מאוד מוקדם. הלכתי להכין את המקלט שלנו בבית, ואז הבאתי רדיו, טרנזיסטור, את הכחול הזה המפורסם של פעם. אני עמדתי בכניסה לבית הכנסת, וקראו סיסמאות וקראו לאנשים, ואני כל פעם הייתי נכנס לבית הכנסת וקורא לאנשים, למי שיש לו סיסמה, והבית כנסת לאט לאט התרוקן והתרוקן והתרוקן, עד שנשארו בו רק המבוגרים ונשים, כמובן בעזרת נשים שכולם כבר עזבו ורצו להתארגן. ואתה יודע, זה משהו שאני… חי את זה בדמיון שלי, את היום הזה, ואיך אמא שלי מתווכחת איתי שאני אשתה איזה משהו, כדי שאני הפכתי להיות כאילו הגבר של המשפחה שפתאום צריך לדאוג ולהכין את המקלט, ולדאוג, ולנו, אני מזכיר, לנו היה זיכרון מאוד כבד ממלחמת ששת הימים, שאני חושב שדיברנו על זה, אם הזכרת את גן אבי זוהר, שבחורשה, מתחת לבית של ההורים שלי, שממש יש שם את גן אבי זוהר, שמתחתיו זה רחוב אבי זוהר, או זה הגב של הבתים של רחוב אבי זוהר, שם היו התותחנים. ירו מתחת לבית שלנו, לכיוון בית לחם, ואנחנו היינו ממש בתוך המלחמה, אנחנו ממש חיינו את הכול. אני זוכר את הכלב שלנו, היה לנו פוינטר גרמני שהיה היסטרי, ואנחנו שכל הזמן רק יצאנו החוצה לטפל ולעזור לחיילים, וכולם היו מתרחצים אצלנו ומצלצלים למשפחה, כמה שהיה לנו קו בטלפון, ודאגנו להם לכל מיני אוכלים, אז זה היה משהו שהיה חקוק לנו.

צחי: לחמות של זיכרונות.

אפרים: אבל אני רציתי להגיד שגם הייתה לנו התרגשות מאוד גדולה שב-1973, אחרי המלחמה, היו בחירות, ונבחר לכנסת חבר כנסת צעיר, אני חושב שהוא היה הכי צעיר באותה תקופה, קוראים לו אהוד אולמרט, והוא נבחר כשהוא היה גר בחוב ברכיהו שש.

צחי: כן.

אפרים: ולא הייתי פעיל איתו ולא הייתי קשור איתו, ולא כלום, אבל ברוות הימים הוא הפך לראש העיר ירושלים, ופה ושם היו מגעים בתקופה שאני כבר הייתי פעיל בשכונה ופעיל בשימור, והוא ראש העיר והוא בא להתארח בשכונה ורוצים להשיג כל מיני דברים מראש העיר בשביל השכונה, אז היה מצב שהביאו אותי לדבר איתו, כי אני בדרך כלל לא מתקרב לגדולים. ואז התחלנו להנהל שיחה והתברר שאת כל חייו בירושלים, כמעט, כי אחר כך הוא כבר עזב את בית הכרם, הוא עשה בבית הכרם, התחיל בגבעת בית הכרם, בבלוק אחד, כניסה אחת, בדירה מספר אחת, הוא עבר לחוב ברכיהו, הוא עבר לחוב הבנאי, הוא עבר לחוב החלוץ, והוא היה בבית כנסת, הולך עם דן מרגלית לבית הכנסת, שהיום ברחוב התומר, בימי שישי, כל מיני חברויות, שאפילו הם לא כל כך רוצים להזכיר שהם היו חברים היום, אבל…

צחי: דן מרגלית היה המתנדב שלי במשמעת זכויות.

אפרים: אבל אני רוצה לומר שתמיד ליהודה אולמרט הייתה פינה חמה לבית הכרם. אני חושב שעד היום יש לו. וכראש העיר ירושלים, אני סיפרתי השבוע למישהו, שהוא זה שנתן את הפוש לרכבת הקלה בירושלים. עם כל חילוקי הדעות המקצועיים, שהיה לי בשעתו הייתי עובד במשרד לאיכות הסביבה, עם המנכ"ל שלו בשעתו, איתן מאיר, כל מיני פרוצדורות, שבסוף הם אמרו לי, וואלה, צדקת, אבל הוא נתן את הפוש העיקרי לרכבת הקלה בירושלים, מה שניר ברכה תבטיח שהוא יהרוס, תראו לכם את ירושלים בלי הרכבת הקלה. אבל אהוד אולמרט, זה צריך להגיד לזכותו ודרכו הפוליטית, הוא התחיל פה בברכיהו. אבל בואו, בואו נחזור קצת, אפרים אמרנו שאנחנו מנצלים את הגיל שלי לספר קצת על השכונה. אז אתה יודע, אני רוצה, היום אנחנו רואים את בית וועד. אנחנו רואים את בית וועד שהיום הוא מרכז קהילתי, יש ספרייה בחצר, יש פעילות קהילתית בתוך בית וועד, ואנשים צריכים לדעת שבית וועד היה בזמנו גן הילדים. למטה היה גן לילדים בגיל שלוש.

צחי: היו ממנות עובדות.

אפרים: כן, ואני, היינו בקומה למעלה עם הגננת ציפי, שבעצם הייתה הגננת של גן החובה שלנו, ושנים ארוכות.

צחי: אני לא הייתי שם, אני הייתי בגבעת בית הכרם. אבל הרבה היו כמוך, אבל ציפי… שנים רבות עוד אחרי זה, אתה יודע שהילדים שלי נולדו, ואני גרתי בשכונה, גרתי ברחוב השחר, וחיפשתי גן לילדים, עוד ציפי הייתה בגן שהיה ברחוב הגיא למטה. הרי שם גן לילדים. היא עוד הייתה גננת, והייתה, אתה יודע, היה לה בעיה ביד, אולי פוליו, לא יודע ממה, והייתה איזו גננת, כל מה שאני זוכר ממנה זה החיוך הענק שלה והאהבה שהיינו מקבלים.

אפרים: עכשיו, ערך לי השם של הגננת מלמטה, רותי?

צחי: מרים.

אפרים: מרים, שהייתה עם הסרט.

צחי: הייתה לה סרט על הראש. שהיא הייתה מפורסמת עם הסרט, ועוד שנים ארוכות אחרי זה הייתי פוגש אותה עם בעלה, הם הולכים עם הסרט, והיא גם הייתה אישה מאוד מאוד אהובה. אז רק אחרי זה בית וועד קיבל את התפנית והפך להיות סוג של מרכז שכונתי, וחשוב שנדבר עליו לא מעט כאן בפרק. ואם אנחנו מתקדמים הלאה, אז אני רוצה… כן נדבר קצת על… בית ספר היסודי שבעצם אנחנו שנינו, היה סוג… הנוער בגילנו התחלק לכמה, לא למחנות, לכמה קבוצות. אנחנו היינו החבר'ה של בית ספר יפה נוף. ורובנו שגדלנו שם ביפה נוף, אנחנו היינו המחזור השלישי שהתחיל ביפה נוף, אבל בעצם הביאו בוגרים כבר. אנחנו לא היינו הראשונים שסיימו יפה נוף. ולשמחתי אז, שבעצם היה המנהל טירקל, שהיה מאוד אהוב, ואנחנו דיברנו פה על פיוטה ועל טירזה, על פיוטה סילמן, פיוטה פלשנר, כן? הרי הרחנו פה את אשר, ודיברנו על בית הספר שהיה אז עם סגן המנהל פרץ שלימים היה המנהל, והיה מקום שאני חזרתי ממנו בכיתה א' וסיפרתי את זה בפרק עם אשר ועם גברת סיוון, סיפרתי שאני אמרתי לאמא שלי שיש לי עוד אמא, שהרגשנו ממש שזה היה הבית שלנו. ולימים, אחרי שגם האחים שלי למדו שם, כן? מיד אחריי, לימים, הילדים שלי למדו שם. וזה מדהים, חוץ מליטל, הבת הבכורה שלי, שגרנו שש שנים במלכה, למדה בבית ספר גילו א', בכיתה ד' הבאנו את עידן, את הבן, לבית הספר הזה. איתי אז התחיל את החטיבה הצעירה שם, ולימים שנולדה לי בת הסכונים, שנולדה יובל, היא באופן אוטומטי למדה שם. והם המשיכו משם כבר לזיו, ולא עשו את הדרך שאנחנו עשינו, ששם אנחנו הכרנו, בליד האוניברסיטה, ואת הדרך היפה שהיינו עושים, שאני כל פעם חושב עליה, שאני הולך שם ברחוב שחר, ונזכר איך היינו הולכים שם…

אפרים: וחוצים את השדה.

צחי: וחוצים את השדה למטה, או לכיוון של החנייה של האוניברסיטה, שהייתה בין בית הספר לבין הכניסה לאוניברסיטה, או בימים של הגשם, שהיינו הולכים דרך רבי בנימין, ובשביל המפורסם שהיינו עולים בו ישר לבית הספר, מסוף הרחוב שם. ואתה יודע, בתחילת החיים הבוגרים שלי, אני גרתי בדיוק בשחר 22, בדיוק במקום שאנחנו היינו עוברים בו בתור ילדים. אתה יודע מה, אפילו יש לי זיכרונות איך היינו הולכים יחד והיינו הולכים בשדה ומדי פעם זורקים ככה אבנים ומשתוללים. זה היה מדהים שם.

אפרים: אתה אומר, "אנחנו", אבל זה בסדר. אני לא הייתי איתך בגן של ציפי, אמרתי, הייתי בגן בגילות… לא, אנחנו הכרנו בליד האוניברסיטה. אחר כך למדתי בבית הספר בית הכרם, הלכתי ככה, כמו שהלכו הדודות שלי והלכו האחים שלי והבני דודים שלי, וגם הייתה בשכונה, הייתה כמו חלוקה גיאוגרפית, שיש רחובות שהעירייה, אז היה אזור רישום של בית הספר יפה נוף, ואזור רישום של בית הכרם.

צחי: אנחנו היינו אוטומטית יפה נוף.

אפרים: ומי שהיה לו אחים בבית ספר מסוים, אז הוא יכול להירשם. נגיד, אצלנו ברחוב הבנאי 21-23, באותה כניסה יכולה להיות משפחה שהילדים שלה הלכו לבית הכרם, משפחה שהלכו ליפה נוף, ואני לא זוכר את זה כמשהו מפריד בשכונה. לימים היה גם שבט הצופים, הוא קיים עדיין, שהיה מסגרת מאחדת, למרות שאני לא הלכתי לה ואני הלכתי לנוער העובד. עשינו פרק, פרק שלם עשינו על זה.

צחי: שוב פעם, בעקבות האחים הגדולים. אבל הילדים שלי, אחר כך כשהייתי צריך להחליט איפה הילדים שלי ילמדו, בשמחה רבה שלחתי אותם לבית הספר יפה נוף, וכל אחד מהילדים שלי למד בבית הספר יפה נוף, ואני היה ברצף 15 שנות אורות ביפה נוף, ועשינו את הפרק עם רונית…

אפרים: שמע.

צחי: רונית שמע. אבל…

אפרים: כן, שהיא כבר עזבה את בית הספר. ואני רוצה להגיד משהו על הילדות. עכשיו אנחנו נמצאים בקיץ, ואני הולך היום בסופר, ואנשים או ילדים יכולים עוד לחשוב ששזיפים גדלים אצל רמי לוי, ומשמשים גדלים אצל מחסני השוק, והכי חמור שיחשבו שסברסים גדלים על המדף. ואצלי הסברס, זה חוויית ילדות וזיכרון לכל החיים. ואני לא יודע מי היה מסכים היום שהילד שלו בגיל חמש, כן? הלך עם דלי חצי רחוב אל אדם מבוגר. אני הלכתי לאדון מריאסיס, שהיה גר ברחוב הבנאי 15. היה לו בית בודד, מוגבה מהכביש, ובפינה של המגרש היה שיח של סברס. ואני הייתי בה, ויהניה ונוח מריאסיס היו מקבלים אותי כאילו אני הנכד שלהם, מערכים אותי, ונוח היה לוקח אותי ומלמד אותי עם המקל ועם הקופסת פח לכתוב את הסברס…

אפרים: תסביר לאנשים, לצעירים, שלא יודעים שהיינו לוקחים מקל ארוך וחברים לו קופסה שימורים.

צחי: כדאי, זה היה מהקוצים, וגם איפה כיוון הרוח, תשים לב איפה כיוון הרוח שהקוצים לא יעופו עליך. והיינו קוטפים ושמים את הסברס על האדמה, ואחר כך היה נותן לי מטאטא עם מברשת חזקה, עבה, לגלגל את הסברסים על האדמה כדי שיפלו קוצים, ואחרי זה בזהירות מביאים אותם, מכניסים אותם לאיזה עוטלי, והיה לו צינור עם זרם חזק מאוד שהיינו שוטפים את הסברסים והעדיין קוצים היו צופים בתוך הגי, ורק אחר כך הוא היה מסכים ולימד אותי איך לפתוח את הסברס ואיך לקלף אותו ואיך לקחת אותו. אז תדע לך שלי הייתה הזכות יותר טובה, שאנחנו עברנו לברכיהו, הגדר שהפריד בינינו ובין השדה, מה שלימים זה גן אביזוהר, היה שורה… עד היום יש… שסימנים לזה, היה לנו סברסים שם, היה לנו צברים שם, ויכולנו לקטוף בחצר. אבל אני חייב לספר לך קוריוז מהסברס. אנחנו היינו… אני הייתי בצופים, אתה יודע, והיינו במחנה קיץ של הצופים, אני חושב שזה היה ליעד אוספיה, ואופר ארליך, חברי ואני, הלכנו לקטוף סברס, והלכנו בלי חולצות והלכנו לקטוף, וככה עם הקופסה, כמו שאתה מתאר, וכמו שאנחנו קוטפים, התהפכה הרוח, ואנחנו התמלאנו מכף רגל ועד ראש בקוצים. חזרנו לזה, חזרנו למחנה, השכיבו אותנו כולם על כזה סנדות, מרחו אותנו כולם בדבק פלסטי, וכמו שעושים הוצאת שיער לנשים, מרטו אותנו והוציאו לנו את כל הקוצים, חוץ ממה שהיה לנו בפה, שזה היה צריך לצאת, וזה גם כן הייתה חוויה ככה שלא עוזבת אותנו, אז זה חלק מהילדות שלנו. עוד סיפור אחד קשור בסברס, מעבר לזה שזה ליווה אותי כל החיים, גם היום אני מסוגל… אגב, היו הרבה חצרות עם סברס ובגלילים. אני מסוגל היום לנסוע עם האוטו, במיוחד במקום שיש שרידים של איזה כפר שהיה פעם סברס באזור נחל שורק או באזור צורה, לכתוב גלי סברס, כי הטעם של הסברס מהשטח הוא לא הסברס של רמי לוי בחנות. אבל בשנת 68' מדינת ישראל, אחרי מלחמת ששת הימים, רצתה לקנות פנטומים, ועשו גיוס המונים, והקימו קרן לפנטום, וכל אחד היה צריך לתרום. אז אנחנו בשכונה, אז היה, אני זוכר את עמי זיו ואותי, כי לעמי זיו בחצר היו מלא סברס. דוקטור עמי זיו, או פרופסור עמי זיו.

צחי: פרופסור עמי זיו.

אפרים: כן, והוא בשבט היום. ובעצם הרגנו ילדים…

צחי: הוא היה גר לידך ברחוב…

אפרים: הוא גר ברחוב הבנאי, 18. הרגנו, והרבה ילדים, והיינו הולכים וכותפים בכל החצרות, הנשים נתנו לנו, גם טו טונה לא נתן לנו, והמוכר ביצים בבנאי 17, וקליימן וכולם נתנו לנו לכתוב סברס, והיינו מנקים ומוכרים בשכונה סברס, ובסוף אספנו 18 לירות, ושלחנו את זה למשרד הביטחון, וקיבלנו מכתב תודה שתרמנו 18 לירות לפאנטום בכל האוויר הישראלי. תראה איזה גאווה.

צחי: אז אתה יודע, אתה מדבר למכור, אז זה מזכיר לי גם, אתה יודע, אנחנו באסוציאציות, אנחנו בכיתה… אני עזבתי את בית ספר יפה נוף בכיתה ו', אבל היה לנו את הגינה של הבית ספר, את הגינת החקלאות, ואז קיבלנו גם את הגינה שהייתה של בית ספר בית הכרם בפינה של החלוץ עם שדרות הרצל, מה שהיום יש שם את המגרש חניה. וכדי לעשות פעילויות בבית הספר, אנחנו היינו מוכרים פרחים, ואני קיבלתי אחריות, להיות האחראי על מכירת הפרחים, והיינו עומדים בצומת שם, ואנשים היו קונים מאיתנו פרחים, ובכסף הזה עשינו פעילויות בבית ספר יפה נוף, זה היה משהו בלתי רגיל, ואנשים שיתפו פעולה. אתה יודע, פעם… עוד פעם היינו שכונה קטנה, זה היה מאוד מיוחד, אז זה חלק מהחוויות של הילדות שלנו. תראה, צחי, אנחנו מדברים, ואנחנו יכולים לשבת פה, לדבר בלי הפסקה, עד גיל 67. אני נקרא לפרק "חוגגים 66", למרות שאני יש לי עוד כמה חודשים. לא, החוגגים הזה זה רק בשביל, אתה יודע, להכניס אותנו להיסטוריה. בוא נספר קוריוז איך בכלל זה… מי אחראי לכך שבעצם אנחנו בסוף למדנו באותו מחזור? קוראים לו דוד בן-בניסטי, המורה המעולה של בית הכרם. כי אני יליד דצמבר, אז כשבאו לרשום אותי לכיתה א', בתור יליד דצמבר, הייתי צריך לעבור מבחן אם אני מתאים מבחינת כישוריי. עד היום אני זוכר את שאימא שלי לקחה אותי לבית ספר בית הכרם, ובחדר מנהל יושב דוד בן-בניסטי, ובוחן אותי. והוא שאל אותי אם אני יודע איך קוראים לקרש שבסולם, והייתי להגיד "שלב". אתה יודע, הייתי כנראה מאוד מפותח יחסית ל… והוא אישר שאני אכנס לכיתה א', אחר הייתי נכנס את השנתון אחר כך ולא היה לנו פודקסטים, איפה דרכנו לא היו נפגשות.

אפרים: אבל מה שאני רוצה לומר זה ש…

צחי: אתה לא יודע אף פעם איך נפגשים.

אפרים: לא משנה. הרי אני, כל מי שמתקשר, אני אומר לו, לא בוא לסיור בבית הכרם והולך איתו ומעוניין לשמוע, ומעוניין לשמוע סיפורים ועוד חוויות ועוד דברים חדשים. וזה מה שכיף פה בבית הכרם, שהרוח הבית-כרמית הזאת, אנחנו עכשיו מדברים, אבל שומעים את זה אדם שיש לו חבר, שיש לו שכן, שיש לו איזו קרוב משפחה, ולכולם יש איזה סיפור שמתחבר למה שאנחנו דיברנו היום, ואנחנו גם מוכנים לתת במה לכל…

צחי: לא מוכנים, אנחנו רוצים ומבקשים לתת במה.

אפרים: לכל הסיכומים האלה, כי למשל דיברת על המורה שלך בכיתה א' אני את הפרק על חוה הבובר, המורה שלי, שומר לפרק שנבען את ממי, הבן שלה, על שיכון אריאל, אבל אני אומר, זה דבר שהוא בנפשם שכל מי שעבר פה בבית הכרם, והסיפורים הם רב גילאים, אנחנו לא צריכים להתמקד רק במה שהיה בשנאות ה-60 וה-70. אני מאוד הייתי שמח שאנשים מן ה-30 יבואו לדבר.

צחי: כן.

אפרים: שיגידו, אנחנו בעצם, וואלה, גם לנו יש סיפורים. לפעמים ניר ברם כותב על דברים שקרו בשכונה אחרי שאנחנו עזבנו את השכונה כאילו לצבא או שהתבגרנו, וזה מעניין לראות בתום זווית מסוג אחר, אתה מבין? זה לא רק שיהיה לנו חוגים למלא, ליורם גאון, את אני, ירושלמי, שהוא גדל, גדל, גדל, אבל הוא נולד בבית הכרם, והנה, יש לו סיפורים, וגם הדור הצעיר. אז כולם מוזמנים, אנחנו נחגוג עם כולם. אני חושב שאחד הדברים העיפים שנשארו לנו פה בשכונה, שזאת נשארה שכונה של אנשים מאוד איכותיים, שכונה של אנשים מכפתיים, אנשים שרוצים את הטובה של השכונה, אולי לא תמיד מסכימים בדרך, אבל בסך הכול שאתה רואה את הכול, זו שכונה שכולם רוצים לשמר אותה, רוצים לדאוג שהיא לא תשתנה בשום צורה, ואתה יודע, לנו כוותיקים, זה מאוד מאוד כיף שככה נראית השכונה, והעובדה שאנחנו, בייחוד אתה ואני, זה שניים שנשארנו אפילו באותה שכונה, למרות שאנחנו יודעים שרוב החברים שלנו עזבו, אבל אני לא מתחרט לרגע שאני פה, ואתה יודע, אני גם אמרתי לך שאני עזבתי לשש שנים למלכה, וחזרתי, בניתי את הבניין שאני גר בו פה, ברחוב שראי בום, וסחרתי את הדירה של עמיד ברחוב אבנאי, עמיד, מי שהיה בן של הבעלים של מלון המלאכים, וזה לא היה בית, אחי, אחי, וזה, אתה יודע, הייתי צריך לסדר אותו ולהכין אותו, ואני זוכר את היום הזה שעברנו לגור, שעברנו לשכונה, וגרנו בבית מאוד יפה במהלכה, ואני ראיתי את השינוי בילדים שלי, וזה רק אמר לי, מה זאת השכונה הזאת? אני אומר לילדים שלי, בואו, אני אקח אתכם לבית ספר, הוא לא, לא, לא, לא, אנחנו נלך לבד. הם פתאום הרגישו שהם חזרו הביתה. הם סך הכול נולדו פה, ואומנם עזבו לשש שנים, אבל ראיתם אותם פורחים, אז אנחנו צריכים לשמור על הפריחה של השכונה, וזאת התרומה הקטנה שלנו, ואתה עוד עושה יותר, אתה לוקח אנשים לסיורים. אז אני רוצה ככה לסיים את הפרק הזה ולהגיד, זה הייתה שיחה ככה, אתה יודע, מלב ולב ככה, שיחה של נוסטלגיה כזאת. אז אנחנו בימים הקרובים נקליט את הפרקים שאנחנו כבר מכינים לאנשים, ואתה כבר הכנת את הנושאים שלהם ואת האנשים. אנחנו מזמינים אנשים, כמו שאני מאמין שיהיה בקרוב גם פרק על רחוב רחיה'ו שכבר יש כמה אנשים על הרכוב, כמו יוסי לברי ואחרים שהסכימו.

אפרים: יוסי, אני לא דיברתי איתו.

צחי: אני, אני, אני… לא. אני דיברתי איתו, אני בקשר איתו. ודיברנו על האנשים, וקצת עשינו שחזורים של מה קרה עם כל אחד. סיור לי על דרך אור פרח יער ודברים ולברים. אז אנחנו נעשה, ואם האנשים רוצים להתאגד ולבוא, אז אנחנו מקליטים פה אצלי בבית, בשכונה, ואתם מוזמנים, ואפשר לבוא להקליט אצלכם בבית, אנחנו עם ציוד נייד. אז אפרים, כמו תמיד, היה לי כיף להרח אותך, ונגלה לכולם שזה, מהיום להיום קראתי לך ורצת, ותודה רבה. ואנחנו נמשיך לעשות טוב לשכונה.

אפרים: נעשה טוב לשכונה, ונאחל שכל החטופים יחזרו.

צחי: אמן, אמן, אמן. ושכל האווירה במדינה תהיה כמו האווירה הבית-כרמית, ואז יבא לציון גואל.

אפרים: אמן, אמן. תודה רבה.