שיכון הריאל
ברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט בית הכרם – מרגלית השכונות של אפרים שלאין ושל צחי קווטינסקי.
היום, אפרים הביא לי אורח שכבר מההכנות לפגישה הרגשתי התרגשות — ממי (מאיר) בובר.
אתה יודע, לא הכרתי אותך בשכונה, למרות שכולנו מהוותיקים; אתה רק קצת מבוגר מאיתנו. אז קודם כול — ברוך הבא.
אני חושב שאנחנו ממשיכים במסע בתוך חלקי השכונה. הפרק הקודם היה על יפה נוף, אבל האמת שלפני יפה נוף היה צריך לדבר על השיכון — שלמדתי היום ששמו המקורי הוא שיכון אריאל (עם יו״ד באמצע). עד היום לא ידעתי זאת, למרות שגרתי ממש סמוך, ברחוב שליין (על שם הסבא). אז תודה רבה שבאת מתל־אביב.
כמו שאנחנו רגילים, ניתן לאפרים את הפתיח ואת הכבוד — ומשם נזרום לשיחה בלתי רגילה. כן, אפרים.
מדי פעם כשאני מתחיל סיורים בכיכר דניה, אני מסביר שכיכר דניה היא המרכז של בית הכרם. כשמביטים סביב ורואים את הכביש שעוטף את הכיכר, אני אומר: אתם רואים את הבית מעבר לכביש, עם הטיח ועם גג הרעפים? זה בכלל לא היה ביסודות בית הכרם. כל השטח של השיכון שאנחנו חוצים מכיכר דניה לרחוב ביאליק — בקיצור — בכלל לא היה בית הכרם.
זה שטח שצורף לבית הכרם רק אחרי קום המדינה. כל המקום הקסום הזה של השיכונים — שיש לו גם מקבילה בסוף רחוב הפלמ״ח — הוא ביטוי לתקופה: למפעל ההתיישבות עם קום המדינה ולצורך לאכלס את ירושלים בפקידי ממשל, מפקדים ואנשים שהמולדת היא נר לרגליהם. כך נולד שיכון אריאל. הזמנו היום דמות שגדלה בשיכון — מהוויות השיכון.
אחותו עדיין גרה בשיכון. והיא מותק אמיתי — גליה בובר. אבל לפני הכול, עם כל מה שממי עשה (ותכף יספר), יש לו רקורד משמעותי במיוחד — בייחוד אחרי מה ששמעתי עליו.
אני מגיע ישר לחלק המרגש: בספר שלי אני כותב פרק על הסמינר ומביא את דמות המורים של פעם. אני מספר שסבא שלי הביא את בן בניסטי לשכונה ואמר לו: “אתה תהיה המורה שלי לחיים”. אחר־כך אפילו הייתה בטלוויזיה פרסומת על “מורה לחיים” — מורה שמלווה אותך כל החיים.
כשבאתי לכיתה א׳, שנתיים לימדה וחינכה אותי חוה בובר. מה שהיא נתנה לי — נשאר איתי ומלווה אותי כל החיים. לכן גם בספר ראיתי לנכון להקדיש לה פרקון קטן. אשים את תמונת המחזור של כיתה א׳ עם חוה בובר — רבים מהילדים הללו מלווים אותי עד היום, כמו יאל וינטר, יוסי הורוביץ, דוד קרמון.
לפני כשנתיים היה מפעל הנצחה עירוני לנשים, והמליצו על חוה בובר כמועמדת — וזכינו: היא מונצחת בכניסה לסמינר. לידה מונצחת אופירה רייזמן, שעליה עשינו גם פרק.
אז בשבילי חוה בובר היא באמת מורה לחיים.
בואו נצא לדרך.
אבל לפני שנדבר על שיכון אריאל — ספר קצת עליך. יש לך היסטוריה עשירה: צבא, המון עשייה. בדקתי שאתה לא בן 110 לפי כמות העשייה… זו תגובה רגילה כששומעים אותך. אז מי זה ממי בובר?
טוב, קודם כול, לשיכון אריאל הגעתי רק בגיל שלוש. לפני כן גרנו בדירת חדר אחד גדול ברחוב אבן־עזרא 9 ברחביה. הזיכרון הראשון שלי — הייתי בן שנה וחצי־שנתיים — הסבתא מחדרה הייתה מגיעה, היינו מוציאים את ארגז המצעים מתחת למיטה, פורסים שמיכה והיא ישנה שם. את הסצנה הזאת אני זוכר עד היום.
כנראה שהמצב הזה לא יכול היה להימשך — ועברנו לשיכון אריאל. למדתי בבית־הספר בית הכרם — זה היה מעט רגיש כי אמא הייתה שם מורה. הייתי תלמיד טוב, אבל היו שאמרו שאני מקבל ציונים טובים כי אמא מורה. אסור היה לי לקבל פחות. בכיתה ז׳ עברתי לעומריה (חטיבת הביניים ליד בית־הילד), ואחר־כך לתיכון ליד״ה (היום ע״ש מנשה הראל). עשינו גם פרק עם מנהל החטיבה העליונה שם. עד היום כשאני אומר “ליד״ה” — כולם מבינים.
על הקריירה הצבאית — כשהתגייסתי רציתי חי״ר, אפילו חרוב. בבקו״ם שיכנעו אותי ללכת לקורס חובלים. חשבתי ששני הצדדים ירוויחו: חיל־הים יקבל קצין לא רע, ואני אלמד תחום חדש. עשיתי קורס חובלים כשנתיים, בסיומו הייתי קצין גילוי, ניווט וקשר בבסיס אשדוד, ובהמשך מפקד יחידה בים המלח. זו הייתה תקופה של חדירות מחבלים מגזרת ים־המלח; תפקידנו היה לסכלן.
בתפקידי המטה הייתי נציג חיל־הים ביחידה לביטחון לאומי — הצגתי את אינטרסי חיל־הים וגם עסקתי בתעשיות הביטחוניות. אחר כך הקמתי את המדור ללחימה בטרור במספן מודיעין ים אחרי פיגוע נהריה, ואז שימשתי ראש ענף מודיעין – הזירה המזרחית. עבדתי מקצועית גם מול אריק שרון כשר הביטחון, נוצר קשר, וכשהתמנה לשר התעשייה והמסחר — קרא לי לשמש יועץ כלכלי. ויתרתי על דרגת אל״ם מתוכננת, ויצאתי לאזרחות לתפקיד מרתק. לאחר כשלוש שנים התמנהתי לנציב המסחרי של ישראל בארה״ב — משרד בקומה ה־19 ב־Empire State Building. כל פעם שנכנסתי אמרתי לעצמי: “ממי בובר, מבית הכרם — משרד באמפייר. לא רע.” ותמיד זכרתי את בית הכרם.
היום אני גר בתל־אביב. לימודיי במסגרת הצבא היו באוניברסיטה העברית, גרתי אז בגבעת בית הכרם — כך שחזרתי לשכונה לכמה שנים.
ועכשיו — חזרה לשכונה. מה זה שיכון אריאל? מתי קם?
הזיכרון הראשון שלי מהשיכון: נסענו לראות את הבנייה עם טנדר ויליס של אבא. הורדתי את בלם־היד — והטנדר התדרדר 50–60 מטר עד שנתקע בסלע. מפגש ראשון לא קל… אחר־כך היו מפגשים הרבה יותר טובים.
השיכון היה בעל אווירה משפחתית יוצאת דופן. לא “אליטה” סנובית — אלא אנשים רבים יוצאי ההגנה, אנשי ציבור, חינוך וממשל. הדלתות היו פתוחות. היו מסיבות עצמאות ופורים — השיא היה פורים. אני זוכר את אבא מתחפש לשוער יעקב חודורוב (משחק 1956 מול נבחרת ברה״מ, 2:1, סטלמך הבקיע; חודורוב שבר את האף).
לגבי המבנה המוניציפלי: שיכון אריאל הוא אגודה שיתופית עד היום. יש ועד, אספות וניהול שטחים משותפים. היום המעבר נקרא גם רחוב נתן שלם (על שם הגיאוגרף; מצפה שלם נקרא על שמו). בקצרה — זה מתחם ייחודי עם בתים וחלקות גינה לדיירים, ואפילו לדיירים בקומה שנייה היו לעיתים חלקות.
ההווי: בלילות היינו עומדים על המרפסות “לתפוס גנבי שזיפים וסנטה־רוזה”. מי שחשקה נפשו בשזיף — היה עובר בשיכון… היו יחסי שכנות חמה. מי שגר סמוך (למשל ברחוב ביאליק 6) פנה לוועד השיכון בענייני גיזום וכד’. אחרי קום המדינה ירושלים הפכה לבירה, היה צורך להגדיל אוכלוסייה, והיו התאגדויות של קבוצות הומוגניות שהקימו שיכונים: שיכון המורים, שיכון עובדי המכס, ועוד. הגרעין בשיכון אריאל היה יוצאי הגנה ואנשי משרדי ממשלה (כמו זאב שרף). תחילה התארגנו בכלל לבנות בנבי שאנן, אך המדינה ייעדה את הקרקע למוזיאון ישראל והציעה כחלופה קרקע צמודה לבית הכרם (אחרי המלחמה — שטח האפוטרופוס הכללי). כך קם השיכון, בשני שלבים (שלב א׳ ושלב ב׳), בראשית שנות ה־50, בבנייה שאינה אבן (עד היום תוספות בנייה אינן חייבות אבן).
בבתים קראו “בלוק”: אני גרתי בבלוק 5; אריק אשבל בבלוק 6. בבלוק 5, לדוגמה: אבא עבד במינהל מקרקעי ישראל, אמא מורה; מולנו משפחת רוזנברג (שייקה — מורה בבזק; אשתו — בתו של מורדכי שלום, הקימה את בי״ס דנמרק, מדליקת משואה). מעלינו אלמלך גרי, מנכ״ל “מידער”. בהמשך עבר לשכונה פרופ’ בן־חיים — פרס ישראל, ראש האקדמיה ללשון העברית.
כשכתבתי את הספר על בית הכרם, חיפשתי חומר על מכללת בזק — מסתבר שאנחנו מקליטים ממש מעליה. שייקה רוזנברג לימד שם טכנאים “כמו בצבא — לפרק ולהרכיב בחושך”. לבוגרים יש דמעות בעיניים כשהם מזכירים אותו.
הדורות התחלפו; יש מעט דירות של ילדי הוותיקים. התוספות שינו את המראה. פעם היה בבלוק 4 שכן צרפתי שבנה בחצר ג’ירפות מעץ — כל ילדי השכונה באו לראות. היו גם מחשבות עירוניות לפתוח חיבור כביש מביאליק לשדרות הרצל דרך השיכון — זה לא בוצע, וטוב שכך.
הרחוב נתן שלם צר — אתה הולך לאט, מקשיב, מרגיש קהילה.
על האגודה השיתופית — לא נעמיק בענייני טאבו; לנו חשוב סיפור ההוויה. זה מתחם שנתן צביון לשכונה, אוכלוסייה איכותית לתנועות הנוער, לבתי־הספר ולהלך־הרוח.
כולנו היינו בתנועות: הנוער העובד, הצופים וכו’. בבלוק 1, למשל: קהנוביץ׳ (מנהל חבל ההר בסוכנות), מולו זאב שרף (מזכיר הממשלה ושר התעשייה והמסחר); אשתו, הניה, הייתה תופרת לי תחפושות לפורים. למעלה מיכאל בן־חנן (התעמלות הבוקר). מול — משפחת רותם. אנשים איכותיים — ובכל זאת, ללא דיסטנס.
בכל יום בשלוש־ארבע היינו יורדים למטה; הקימו ארגז חול — חגיגה. מולו היה עץ התות של משפחת רפאל — אי אפשר היה לעבור בלי לטעום. היו גם “גדר חיה” מרוזמרין עם ניחוח, ונשות מבשרת באו לקטוף.
עם הזמן הגיעו מכוניות; דב אשבל עם קונטסה. בבקרים לליד״ה הלכנו דרך העמק — קילומטרים טובים.
השיקון היה מגנט לחברתיות — ילדים מכל בית הכרם נמשכו לשם. זה מקום שהוליד דמויות: מיכל בן־חנן (התעמלות הבוקר ב־6:03), יוסי בן־חנן (אלוף, צילום האיקוני בתעלת סואץ). יוסי בחן אותי בסיור 70 — ציטטתי לו “בשרי הארץ אמרת כבר עצר…”, שירו של אריאל טמס (פלוגה הימית של הפלמ״ח; נהדר בפעולת קו ג׳ירדון).
עוד דמות: יוחאי בן־נון — מפקד חיל־הים, עיטור גבורה על “אמיר פארוק”, ירד בגן ה־20 — מהשכונה שלנו. כשהתראיינתי לקורס חובלים ושאלו “ירושלמי — מה לך בים? אתה יודע לשחות?” אמרתי: “בואו לבריכה ונקפוץ.” הוספתי: “מכירים את יוחאי בן־נון?” — ברור שהכירו. והוא מהשכונה שלי.
ולבסוף סוגיית השם: למה אריאל עם יו״ד? רבים חושבים “הראל” (חטיבת הראל) או “אריאל” כשם המלאך. בבאנר ביקשו ממני לכתוב עם יו״ד — מצאתי גם את השלט. יש פרוטוקולים ותקנון אגודה מראשית הדרך — זה אריאל עם יו״ד מההתחלה. למה? לא ברור. תעלומה יפה.
אני עצמי גרתי על הגבול — שליין 3 — ומול היה חלק מהשיכון. היה לנו שביל פנימה. שמחתי לשמוע וללמוד.
סיכום אפרים:
הפרק הזה היה חלום מהפרק הראשון. רצינו לא רק “הרצאות” אלא חיבורים לאנשים — עבר, הווה ועתיד — ולרב־גוניות של בית הכרם. תמיד אמרתי: צריך לדבר על שיכון אריאל — ומי ידבר? היום הצלחנו. תודה לממי שבא במיוחד לירושלים, ותודה לגליה אחותו — בעיניי היא אנציקלופדיה מהלכת של השיכון.
כמה משוגעים טובים — גליה, אני, צחי — שעדיין גרים כאן — נותנים את הטעם למורשת בית הכרם.
סיכום צחי:
למדנו על שיכון אריאל, וגם על ממי — אדם שראוי לפרקים משל עצמו. תודה שבאת; כיף שהיית כאן. ברור שמכאן נשמור על קשר. נמשיך לפרקים הבאים — ונמשיך להביא אנשים מעניינים. זכינו לעשות כאן משהו כמו מפעל חיים. תודה, ולהתראות בפרק הבא.
נהנתי להיזכר.
שמחתי לראות את ממי בובר, שכמעט 70 שנה לא ראיתי, והוא כל כך דומה לאבא שלו, שהיה מחנה את הויליס שלו ברחוב ביאליק ליד ביתי, (רחוב המייסדים עוד היה דרך עפר לבנה…)
וכאשר תראיינו את גליה, תזכירו עוד מבוגרי השכונה, אריק כרמון, יוסי חקלאי, עמוס דרורי, האחים גרי, ג'ינאו ואחרים שבאו לשחק כדורגל אצלי בחצר ליד בלוק מס 6.