להאזנה לפודקסט
לצפייה בפודקסט
לכל מי שרוצה השראה – הפרק הזה הוא בשבילך!
בפרק מיוחד בפודקאסט שלי, "נדל"ן בשידור", אני, צחי קווטינסקי, מארח את לילך ביתן. לילך, מרצה וסופרת, ידועה בזכות ספרה "אחת לחמישים אלף"https://www.50elef.co.il/.
הפרק הוקלט ביום שבו לילך יצאה מביתי היישר לבית הנשיא יצחק הרצוג. בפגישה, היא העניקה לו עותק מספרה, וסיפרה לו את סיפורה ואת חשיבות המסר לאומה.
בניגוד לפרקים אחרים, בפרק זה אנחנו לא מדברים על נדל"ן או כלכלה, אלא מתמקדים בהשראה. סיפורה של לילך, שנולדה עם תסמונת נדירה שקורית לאחת מחמישים אלף איש בעולם , הוא הוכחה חיה לכך שאין דבר העומד בפני הרצון.
היא התמודדה עם קשיים רפואיים, פיזיים ואסתטיים , ואפילו קשיים חברתיים , אך למרות הכל, היא בחרה להפוך את המצב למקור של כוח והגשמה. היא לא ויתרה , לא נתנה לעצמה וגם לא לסביבה לרחם עליה, והפכה את חייה לסיפור הצלחה.
צפו והאזינו לפרק המלא, ותלמדו איך להוציא את הטוב מכל מצב וכיצד להפוך אתגרים להזדמנויות.
לינק לספר של לילך:
http://www.50elef.co.il/
לייעוץ וליווי בתחום הנדל"ן, צרו קשר עם צחי קווטינסקי,
יועץ נדל"ן ומלווה רוכשים,
מוביל הקורס: "לומדים לחשוב נדל"ן ולהשקיע בחוכמה".
✍️ צחי קווטינסקי
יועץ נדל"ן ומלווה משקיעים
📱 דברו עם רחלי קווטינסקי בוואטסאפ: http://wa.me/972506205050
תמלול אוטומטי – נא להתעלם משגיאות
התמלול המלא של הפרק בפודקאסט "נדל"ן בשידור" של צחי קווטינסקי:
צחי: ברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט "נדל"ן בשידור" של צחי קווטינסקי. והיום, לילך, אנחנו לא הולכים לדבר לא על כלכלה ולא על נדל"ן ולא על השקעות, היום אנחנו הולכים לדבר על השראה. והסיבה שאני הזמנתי אותך, ותכף תספרי לנו למה הגעת לירושלים ולא רק הגעת בגללי, אבל גם… הסיבה שאני הזמנתי אותך לפה זה שמצאתי, שמבחינתי, שאני מסתכל על אנשים וששמעתי עלייך ואת הסיפור שלך, אני מסתכל על סיפורי השראה שחשוב לי מאוד להעביר את המסר ואני משתדל להעביר אותו. הרי הפודקאסט שלי הוא גם על התפתחות כלכלית, על התפתחות אישית, סליחה. חשוב לי להעביר לאנשים שאף פעם לא צריך להתייאש ובכל דבר צריך להפוך מצוקה להזדמנות. אני פגשתי בחיים הרבה מאוד אנשים. אני פגשתי אנשים שנפגעו בפיגועים ושוויתרו, וויתרו וויתרו על החיים ונכנסו למיטה ואולי גם אני צריך להביא אותה. ופגשתי גם לעומתם את הפצועה הכי קשה מהפיגועים שהייתה מפורקת לחתיכות והלכה והפכה להיות אימא ומורה, וגם סיפור השראה.
ואני חושב שהסיפור שלך, כמו שתכף אנשים, תכף אנשים יבינו, הוא סיפור שאנשים צריכים להבין שאת לקחת מצב נתון, מצב פיזי, מצב בריאותי, מצב אסתטי אפילו, והפכת את זה לסיפור הצלחה. והראיה היא שהיום את הולכת ישר מפה, מהבית שלי, ואת הולכת לבית הנשיא, שזה הקדמנו גם להקליט. אז קודם כל, ברוכה הבאה, לילך ביתן, שאת מרצה וסופרת ואת ידועה ב"אחת לחמישים אלף". כן, זה השם. תכף תסבירי לאנשים למה את קוראת לזה "אחת לחמישים אלף". אז לפני הכל, לפני שאת מספרת את הסיפור, למה את הולכת לבית הנשיא היום?
לילך: אז אני מגיעה לבית הנשיא היום להעניק לנשיא הרצוג את הספר שלי. הספר שלי, "אחת לחמישים אלף". הוא, אני אעלה את הספר ואיפה קונים אותו, אני אעלה בהמשך. הוא בעצם ספר שהוצאתי לפני שנה והיום אני מגיעה לנשיא לדבר איתו על הספר, להראות לו את הדרך שעברתי בעצם, ולספר לו על החשיבות של הספר למדינה, לאומה, לאנשים.
צחי: אני חושב שאת לא הולכת להעביר לו את החשיבות של הספר, אלא לאנשים, את החשיבות של המסר.
לילך: המסר של הספר. את מעבירה כזה מסר גדול.
צחי: אז בואי תספרי לי, מי זאת לילך ביתן?
לילך: אז אני לילך…
צחי: בת כמה?
לילך: אני בת 38 מפתח תקווה, ובשנתיים האחרונות אני מרצה את הסיפור חיים שלי. עוד לפני שהוצאתי את הספר התחלתי להרצות. כשהספר יצא התחלתי לשלב את ההרצאות עם הספרים.
צחי: אז מה הסיפור שלך? תתחילי איתי מההתחלה.
לילך: הסיפור שלי הוא שנולדתי עם תסמונת נדירה, תסמונת סטורג'-ובר, אבל אל תנסו לזכור את השם הזה. סטורג'-ובר, שהיא קורית לאחת לחמישים אלף בעולם. לא במדינה, בעולם. ובעצם כשאנחנו מדברים על התסמונת הזאת, אז עכשיו כשאתם מסתכלים עליי, אתם לא רואים כלום. מי ששומע אותך, יש כאלה שרק שומעים אותך. כן. והתסמונת הזאת היא מתבטאת בכתם לידה על חצי מהפנים. אצלי זה בחצי הימני של הפנים, וקצת על הראש, על מערכת העצבים. וכשאני נולדתי, אז אימא שלי לא קיבלה אותי ישירות לאחר הלידה, כי ברגע שנולדתי, הרופאים נבהלו מאוד. הם ישר ראו את הכתם לידה, ולא הבינו מה זה. ואז הם לקחו אותי ישר למלא מלא בדיקות במשך כמה שעות. והביאו את אימא שלי במלא מלא שאלות. "מה יש לכם במשפחה עם כתם לידה? יש לכם היסטוריה רפואית עם כתם לידה?". ככה, כל במשך איזה שלוש-ארבע שעות, אימא שלי מקבלת מלא מלא מלא שאלות. והיא לא ידעה בכלל על מה מדובר, כי היא לא ראתה אותי בתור תינוקת. ואז עוברות השעות. אבא שלי שהלך לשמור לאחותי הגדולה, חוזר ושואל אותה: "מה קורה? התינוקת בסדר? ראית אותה?". היא אומרת לו: "לא, לא ראיתי. לך לתינוקייה, אולי אתה תראה, תסביר לי מה קורה, מה כל הבהלה שהם יוצרים סביבי". הוא הולך ורואה אותי בתינוקייה, ואומר לה: "התינוקת היא פייפייה. יש לה צבע כזה על הפנים". הוא מתכוון כמובן לכתם לידה. ואז אימא שלי נרגעת ומבינה שזה משהו שיעבור, משהו שלא משהו כזה דרמטי כמו שהרופאים הציגו לה. ולאחר כמה ימים, לפני השחרור ממחלקת יולדות, אז הרופאים מדברים איתם, אימא שלי ואבא שלי, ומסבירים להם שהכתם הזה זה לא משהו אסתטי, זה משהו רפואי. זה חלק מתסמונת נדירה שאני בעצם חיה איתה. חיה איתה מגיל אפס, ואני אקבל בהתפרצות שלי שתי מחלות במהלך הילדות: מחלת העיניים גלאוקומה, זו מחלה של לחץ תוך-עיני, אם לא מטפלים בה, עלול להיגרם עיוורון, ומחלת האפילפסיה. אז באמת כמו שהרופאים אמרו, אמרו לנו "תהיו במעקב התפתחותי, תשימו לב לכל מיני דברים שקורים לילדה". ואז בגיל שנתיים התפרצה אצלי האפילפסיה. ככה, בוקר אחד, אימא שלי מארגנת אותי למטפלת, והיא שמה לב שאני לא מגיבה לה. היא קוראת לי כמה פעמים, ואני לא מגיבה לה לכלום. היא מרימה אותי והיא רואה שאני מנותקת לחלוטין, כאילו לא בתקשורת. לקחה אותי במהירות לרופאת משפחה, ולאחר בדיקות במיון הבינו שזה אפילפסיה. ולאחר שנתיים, בגיל שלוש וחצי, גילו את הגלאוקומה. בבדיקת רופא שגרתית, כי אמרו לנו "תהיו במעקב תמידי אצל רופא עיניים", הבינו שיש לי גלאוקומה. והגלאוקומה בעצם, אז היה לי לחץ של שלושים וחמש. וזה לחץ מאוד גבוה לילדה בגיל כזה. לחץ תקין זה עד שמונה עשרה. ולחץ של שלושים וחמש בגיל שלוש, שלוש וחצי, זה לחץ אסטרונומי. ככה שהפנו אותנו לבדיקות ולטיפולים, צילומים, בתי חולים. והשורה התחתונה, אמרו לנו "אתם צריכים לעשות ניתוח". אי אפשר להישאר במצב הזה ככה כל כך הרבה זמן. ואז עשינו ניתוח בגיל חמש וחצי. במשך שנתיים אף בית חולים לא רצה לנתח את העין שלי. כל הבעיה הרפואית אצלי זה בצד הימני בעצם. הצד השמאלי אצלי הוא בריא. והלחץ הוא רק בצד ימין. הלחץ הוא רק בצד ימין, כן. לפני שלושים שנה, אף בית חולים לא רצה לקחת אחריות על מצב כזה. ברור. הרפואה לא הייתה כל כך מפותחת…
צחי: אני, אבל אני חייב לעצור אותך פה. את יודעת, את מדברת כבר על גיל חמש וחצי. ובגיל חמש וחצי אנחנו כבר בגן.
לילך: נכון.
צחי: ואנחנו ילדים בגן. ואנחנו יודעים שאחת הבעיות זה שילדים אומרים אמת. ילדים לא יודעים להגיד משהו אחר. אני זוכר מהילדות שלי. אני זוכר עכשיו, אני רואה עכשיו את הנכדים שלי שהם רואים משהו, הם אומרים מה שהם רואים. ואת לכאורה, יש לך משהו חריג במראה.
לילך: נכון.
צחי: איך מתייחסים אלייך הילדים בגן?
לילך: אז לאחר הניתוח בעין, שעשיתי אותו בגיל חמש וחצי, וזה היה ניתוח פורץ דרך, ובסופו של דבר עבדו עליי חמישה רופאים וכל רופא היה בתחום שונה. הגעתי לגן בנובמבר. ואז באמת אני מגיעה לגן. והילדים מסתכלים עליי ומתחילים לשאול אותי: "מה יש לך על הפנים? מה יש לך בעין?". אבל זה טבעי, זה סקרנות. כן. ההתחלה היה לי שוק, כי עד אותו זמן התייחסו אליי יפה. ואז אמרתי, מה אני אמורה להגיד? אני אגיד להם את האמת? אז אמרתי להם: "ככה נולדתי, נולדתי עם כתם לידה ועשיתי ניתוח בעין". וגם דיברתי עם אימא שלי, וזה מה שהיא אמרה לי: "תגידי להם את האמת, זה מה שהם רוצים לשמוע". זה הכי נכון לעשות. וככה כל יום.
צחי: והשאלה, אבל הילדים קיבלו את זה? או שהילדים לעגו למראה?
לילך: לא, הם קיבלו את זה, ואותם ילדים, חברות שלי, שהן עד היום חברות שלי, תחשוב כמה זמן זה, זה 30 שנה חברות, שאנחנו הולכות יד ביד במעגלי החיים, מגן ליסודי, חטיבה, תיכון, ועוד כל מיני מעגלים בחיים. וזו חברות שהיא טובה מאוד.
צחי: ואז שאת מתקדמת ואת מגיעה לבית הספר, וזה כבר חבורה חדשה, זה אנשים חדשים, חלק אולי גדלו, הלכו יחד איתך.
לילך: כן.
צחי: את לא נתקלת באיזושהי בעיה, באיזשהו לעג, באיזשהו, אתה יודע, אנשים יש להם טבע רע.
לילך: כן, היו לפעמים, תמיד כשעברתי לתיכון, או לחטיבה, אתה יודע, תמיד יש בעיות הסתגלות, גם לילדים רגילים, שעוברים לחטיבה.
צחי: את ילדה רגילה, את רק ילדה שיש לך משהו.
לילך: כן, גם כשעוברים לחטיבה, לכל ילד יש בעיית הסתגלות, כי זה מבין יסודי לחטיבה, וגם לי הייתה, כי הסתכלו עליי מוזר, ולא נתתי לזה מקום.
צחי: השאלה היא, השאלה היא, את יודעת, שיחד עם הבת שלי הקטנה, הייתה בכיתה מישהי שיש לה טיפה אוטיזם והכל, ואחד הדברים שאני אהבתי לראות זה שמרגע שהבת שלי קלטה שיש לה איזושהי בעיה, היא ועוד החברות שלה, אבל בעיקר הבת שלי הקטנה, אימצו אותה, ולקחו אותה והיו איתה יותר והכל. אבל היו גם חבר'ה בכיתה שפגעו, והבת שלי הייתה באה לבכות לי: "אבא, פוגעים ב…" לא רוצה להגיד את השם שלה. השאלה אם את נתקלת בזה גם, כחלק מההתמודדות שלך כילדה.
לילך: אני נתקלתי בזה לא בחבורה של הבנות והחברים בתוך הכיתה, ולא בבית ספר, אלא כשיצאתי מבית ספר, והייתי בדרך לבית ספר, וחזרה מבית ספר, והייתה ילדה שתמיד צחקה עליי, הייתה עוצרת אותי בדרך, והייתה קוראת לי "עגבנייה", והייתה חוסמת לי את הדרך ולא נותנת לי לעבור, או כל מיני כאלה שבדרך לסופר או בבית מרקחת, או כל מיני כאלה.
צחי: ואיך זה היה משפיע עלייך?
לילך: היו קוראים לי "פנס בעין" וכל מיני דברים כאלה. "פנצר".
צחי: ואיך זה השפיע עלייך? זה נכנס לי פנימה. את משדרת… חוסן.
לילך: מהרגע שאת נכנסת לפה, לבית שלנו, את משדרת, יש לך חוסן וגם, זה נראה שגם היה לך גיבוי מהבית.
לילך: אז זהו, על הסיפורים האלה, ההורים שלי בכלל לא ידעו.
צחי: לא שיתפת אותם.
לילך: לא שיתפתי אותם. למה? אימא שלי תמיד גם עשתה…
צחי: לא רצית להכאיב להם?
לילך: או ש… ידעתי שאני יכולה להתמודד עם זה לבד.
צחי: לא התביישת?
לילך: לא, לא התביישתי. גם לא רציתי להכאיב להם, וגם ידעתי שיש לי מספיק חוסן להתמודד עם זה לבד.
צחי: מדהים. ואת הבנת את זה כבר בגיל כזה צעיר?
לילך: כן, בגיל שמונה, תשע זה קרה לי. ואני רציתי לפתח את החוסן עם עצמי, וידעתי שיש לי מספיק חוסן, אז אמרתי…
צחי: אז את יודעת, יש לפעמים, יש את הבעיה, כאילו, את הבעיה שיש לך, כדי לתפוס מקום יותר חזק בחברה, מפתחים סוג של תחליף, של מגננה, או תגידי, של כישורים אחרים, שלמשל, ויש לך את זה, כן? את בחורה מאוד אינטליגנטית. השאלה אם הרגשת שההתנהלות האחרת שלך, בעצם עושה לזה איזון.
לילך: כן, אני ראיתי שבעצם, עצם זה שיש לי את המקום שאני נותנת לעצמי להתמודד לבד, ולא מערבת את אימא שלי. אבא שלי היה איש צבא, והוא כמעט לא היה בבית, אז לא רציתי גם להכאיב לאימא שלי, שוואלה, כואב לי, הם מכאיבים לי, וזה. והחברה הרעה אליי מסביב, ולא החברות, כי היא כל הזמן הייתה בקשר עם היועצות והמורות, לראות שבבית ספר הכל בסדר.
צחי: איזו תלמידה היית?
לילך: הייתי תלמידה טובה, ומאוד חברותית.
צחי: תסבירי.
לילך: היו לי חברות, גם היו באות אליי הביתה.
צחי: לרגע לא חשבת, זה מאוד מסקרן אותי, שאולי הן באות אלייך בגלל שהן מרחמות עלייך?
לילך: ואתה יודע שכתבתי את הספר, זה משהו שחשבתי עליו, שאולי אחת בגלל שההורים שלה אומרים לה את זה, אבל…
צחי: אני אגיד לך למה אני שואל. אני שאלתי את זה את הבת שלי. אמרתי לה: "תגידי, יובל קוראים לה, שאת הולכת עם הילדה הזאת", ואנחנו לא ידענו את זה בהתחלה, המורות באו לספר לנו, ומנהלת בית הספר. אמרתי: "תגידי לי, למה את עושה את זה? את עושה את זה בגלל שאת מרחמת עליה, או את עושה את זה בגלל שאת מרגישה שהיא צריכה אותך? או שהיא כמוך ורק צריכים…?" היא אמרה: "אבא, היא יש לה כל מיני כאלה שהיא צריכה עזרה, אז אני… והיא חברה, והיא כמוני, רק אני, יש לה בעיות כל מיני". היא לא ריחמה עליה.
צחי: כל הכבוד, זו הגישה הנכונה. והשאלה, שלא מרחמים עלייך, וזה בא בגלל שאת יצרת אווירה שאת לא צריכה את הרחמים האלה, הכל נראה אחרת.
לילך: נכון. אני גם הייתי עוזרת להם הרבה בלימודים ובגרויות.
צחי: זה מה שאמרתי, שפיצית…
לילך: הטלפון שלי היה פתוח כל הזמן.
צחי: פיצית על מה שהיה לך בחוכמה שלך, בתרומה שלך, בנתינה שלך.
לילך: נכון. זה בדיוק מה שאמרתי קודם. אז הם היו מתקשרות אליי, הם היו באות אליי, הייתי מסיימת ללמוד יום לפני למבחנים ולבגרויות, ואז משאירה להם יום, יומיים לפני כדי שהם יבואו אליי או יתקשרו אליי ונלמד, ואני עניתי להם על שאלות, כי אני באמת הייתי ספצית בכל מה שקשור ללימודים.
צחי: מדהים. ומעבר לזה, את לומדת. לאן את לוקחת את עצמך בתוך הלימודים? איך את אומרת, אני רוצה להגיע ליעדים? אני רוצה… אני לא שונה מאחרים. מה שאחר יכול, אני יכולה פי שניים. לאן את לוקחת את עצמך? לאן את מכוונת?
לילך: בתקופת הלימודים או הלאה?
צחי: ובהמשך. אני למדתי…
לילך: זה שבתקופת לימודים כבר הבנתי, שאת החלטת להוציא את הבגרות הכי טובה. סיימתי, ואחר כך למדתי תואר ראשון. אז זה גם היה סיפור, כי בגלל התסמונת הנדירה, אז רציתי לעשות את זה דרך ביטוח לאומי. וביטוח לאומי, אז ניגשתי אליהם והם אמרו לי: "בואי תעשי איזה אבחון תעסוקתי כזה, ונראה מה הנתונים שלך לפי האבחון". אז הלכתי לעשות את האבחון, והם ראו שהם מתאים לי להיות מזכירה רפואית, כי שנה לפני עשיתי שירות לאומי בתור מזכירה רפואית. אז אמרתי להם: "בסדר, מזכירה רפואית אני יכולה להיות גם בלי ללמוד את זה. יש לי מספיק עבר של רפואי שאני יכולה להכיר את כל המערכות מתוך הידע והניסיון שלי". ואמרתי לזאת שליוותה אותי, לעובדת הסוציאלית, "אני רוצה ללמוד תואר ראשון, ואני אסיים תואר ראשון, ואת תראי שאני אסיים אותו בהצטיינות, כי יש לי כוח רצון, ו'אין דבר עומד בפני הרצון', זה חקוק לי על המצח. חוץ מזה, יש לי כתם לידה, אין לי בעיה קוגניטיבית".
צחי: בדיוק.
לילך: להיפך. קיבלתי פיצוי, חשיבה יותר גדולה.
צחי: הם פקפקו בנושא הזה של… כן, פקפקו בנושא הזה של אנגלית ומתמטיקה וככה. הבעיה היא שאנשים משייכים מראה ליכולת קוגניטיבית.
לילך: נכון.
צחי: ואני חושב שזה אחד המסרים שאנחנו צריכים להעביר פה לאנשים, זה שאין בזה קשר.
לילך: אין בזה קשר. נכון, ובסופו של דבר הם מימנו לי את התואר גם במכללה.
צחי: מה למדת? מה למדת תואר?
לילך: למדתי מנהל עסקים בהתמחות במשאבי אנוש.
צחי: איפה?
לילך: במכללת נתניה.
צחי: יפה מאוד. במכללה האקדמית נתניה. תואר מאוד מעניין. ואיך קיבלו אותך שם?
לילך: האמת שגם, אותו דבר, היו אנשים מאוד נחמדים. סיימתי את התואר לפני יותר מחמש עשרה שנים, אבל היה מדהים. גם יש לי שם אפילו כמה חברות שנשארתי איתן בקשר מאותה תקופה, וגם הייתי בקשר טוב עם כמה מרצים שם שסיימו לי בתחום של הלימודים, וזה היה מדהים. אני מאוד נהניתי גם. אני בחורה שמאוד אוהבת ללמוד.
צחי: ומאז שסיימת את הלימודים, מה עשית?
לילך: עבדתי. עבדתי בהרבה עמותות, בתחום של משרד, נגישות. ראיתי את רכזת נגישות, אם אתה יודע מה זה.
צחי: ברור.
לילך: זה תחום שהוא מאוד נפוץ היום. יש את החוק שמעל 25 עובדים חייבים שיהיה רכז נגישות.
צחי: עשיתי פרק מדהים על נגישות, דרך אגב, עם מנכ"ל תגבור, חברת תגבור, שחברת תגבור עוסקת בנגישות. הנה, למשל בירושלים, בין השאר, היא עושה את כל הנגישות לזקנים בתוך הבתים שלהם כחלק מפרויקט, והיא עושה את הנגישות לעיוורים ולכבדי ראייה בכל הפסים האלה שיש בכניסה לכל מיני בניינים ציבוריים. היה פרק, אני, מעבר לזה שהיא אישה מרתקת, היה פרק מרתק, אז אני מבין מאוד מה זה נגישות.
לילך: כן. הנגישות, חוץ מזה שזה נוגע לי באופן אישי בחיים, כי גם יש לי הרבה חברים שהם גם בכיסאות גלגלים, עיוורים, כבדי ראייה וכל מיני, מהתחום, אז זה תחום שהוא עולם ומלואו. עכשיו בגלל המלחמה, גם נוספים הרבה אנשים עם נכות נפשית, עם נכות פיזית, אז זה משהו שהוא כל הזמן הולך ומתפתח.
צחי: כן, כן. הנגישות היום לצערנו. אבל את יודעת, היום גם יש יותר מודעות. אני עשיתי גם פרק על נגישות בבתים למבוגרים, את כל הנושא של תאורה וכל הנושאים האלה של איך לעשות מטבחים והכל, יש לזה משמעויות. אבל את יודעת מה? אני עכשיו מופתע ממה שאמרת לי. הרי את טוענת שגדלת בסביבה רגילה, בסביבה… אף פעם לא נתנו לך, לא את הרשית לעצמך ולא מהבית, לא ברחת למקום של "אני אהיה עם נכים ואני אהיה עם אנשים שיש להם בעיות" והכל, רצית להיות אחת מכולם, וזה בעצם חלק מסיפור ההצלחה שלך. אז מאיפה הקשר עם, אמרת, עם עיוורים ועם כל הציבור הזה?
לילך: אני, בגלל העניין של הגלאוקומה, אז יש לי גם תעודת לקוית ראייה. אז יש לי הרבה חברים גם של עיוורים ולקויי ראייה וכל התחום הזה.
צחי: הבנתי. זאת אומרת, זה חלק ממה שפגשת בדרך וזה. אבל זה מה שהיה חשוב לי להבין, שלא ברחת… הרי אתה יודע, אחד הדברים שאנחנו רוצים להעביר מסר פה זה שגם שיש לי בעיות כמו לקות ראייה ויש לי את הכתם ויש לי את הגלאוקומה ואת הכל, אני בן אדם רגיל.
לילך: נכון.
צחי: אני חושב שזה הבסיס. אני בן אדם רגיל.
לילך: לא, אני בן אדם רגיל, אבל עדיין, גם אני מכירה אנשים…
צחי: אני רק רוצה להגיד לך משהו.
לילך: אז אני גם מכירה אנשים…
צחי: שלפי מה שאת סיפרת לי עלייך, כן? כשאת נכנסת לפה, לא יודע, ראית שחייכתי, לא האמנתי שזה את. את אומרת על עצמך, מתארת את זה, ואת בן אדם רגיל, לגמרי. רואים משהו, אבל הכל בסדר. אז עבדת בעבודות, ולמעשה, מתי החלטת ולמה החלטת את זה שאת רוצה להפוך את הסיפור שלך לסיפור שיבנה לאחרים את החיים? כשהאנשים יבינו, אין דבר עומד בפני הרצון.
לילך: אז אני התחלתי לעבוד על הספר שלי לפני שלוש שנים, וידעתי שבאיזשהו שלב אני כן אצטרך לפתוח לאיזשהו עסק כדי לעשות משהו עם הספר. והגיע השביעי באוקטובר, וכולנו נכנסנו לשוק. ואז אני אמרתי, אם לא עכשיו, מתי? הייתי שבועיים בשוק, בחרדה, כולנו היינו בחרדה, ואמרתי: "די, אם אני לא עשיתי עד עכשיו… כבר הספר היה בשלבי סיום של ההפקה שלו ושל ההוצאה לאור, היה לי עוד איזה כמה חודשים עד שאני מוציאה אותו ומדפיסה אותו", ואני אמרתי, "עכשיו זה הזמן לצאת עם הרצאה". כי אנשים שבורים, אנשים מרוסקים מהמצב שהמדינה נכנסה אליו, ואני רוצה לרומם אנשים.
צחי: אז התחלת לעבוד על ההרצאה, כבר לפני כן… לקחת ליווי?
לילך: לפני כן אני עבדתי עם מישהי, על… הייתי בקורס של דיבור מול קהל.
צחי: מדהים.
לילך: "טופמאסטר", מרותם שביט.
צחי: מדהים.
לילך: ואחר כך דיברתי עם צביקה קרוכמל.
צחי: מדהים.
לילך: והוא עבד איתי באופן יחידני.
צחי: שאיתו יש לי פרק מקסים.
לילך: דיברתי איתו והוא עבד איתי באופן יחידני על ההרצאה שלי, וזה באמת רץ.
צחי: וכל השנה אני הייתי במלא מקומות, גם פרונטליים… מעניין אותי מי האנשים שרוצים לשמוע אותך.
לילך: אז בדיוק הבאתי לידייך. פרונטליים, גמלאים, ארגונים ומתנ"סים.
צחי: סליחה, אתה עוצר לי רגע. השאלה היא, אני רוצה להבין. את יודעת, יש מקומות, גם אני מרצה הרי, לא בקצב שלכם ולא כמו צביקה, שזה כל העיסוק שלו, וצביקה ידוע כמרצה המרצים וכקצין המשטרה הצבאית לשעבר, אישמר עתק. השאלה, אם רוצים לקחת אותך בשביל הרצאה שממלאה איזה שעה, בשביל לתת איזה הווי או בידור, או באמת את מרגישה שאנשים רואים בסיפור שלך, כמו שאני קרא לי, ובגלל זה את יושבת פה, סיפור השראה לחיים.
לילך: אני חושבת שמי שלוקח אותי, זה מי שרואה שזה הוא תוכן מעבר למה ש… לאיזשהו סטנד-אפ או כל מיני דברים שאנשים לוקחים.
צחי: את אומרת שאם היו רוצים סטנד-אפ, אז יש אנשים שמדברים יותר חזק, יותר מהר כמו צביקה, ואת מספרת בהדניות, כמו שאנחנו שומעים, את הסיפור חיים ש… אני חושב שנתקלנו פה עם אור מסוים בחדר, האור עכשיו יגדל. יגדל. אז את פוגשת את האנשים, ואיזה שאלות את נתקלת? איך את רואה איך את האנשים מסתכלים עלייך? האם הם מסתכלים עלייך גם ברחמים?
לילך: לא, הם מסתכלים עליי בעוצמה.
צחי: כמוני.
לילך: ויש שאלות מאוד מסוימות שחוזרות על עצמן.
צחי: למשל?
לילך: תמיד נתפסים על השאלה של זוגיות. אז, "יש לך בן זוג?", "את נשואה?", כל מיני שאלות כאלה.
צחי: נו, ומה התשובה?
לילך: התשובה היא עדיין לא.
צחי: יהיה.
לילך: יהיה, וזאת השאלה… וששאלה שנייה ששואלים אותי, זה כל מיני שאלות כאלה.
צחי: שאלות… תראה, לפעמים זה רק נשים, לפעמים זה נשים וגברים.
לילך: ולהגיד, הרבה פעמים אומרים לי: "וואו, אם אני הייתי אבא שלך, פעם היה מישהו אחד שאמר לי, אני הייתי גאה בך". בסוף ההרצאה או פעם אחת, נגיד, בפלייר שלי אז כתוב שם שאני מוציאה את האנשים "מהחושך אל האור".
צחי: ממש ככה.
לילך: אז…
צחי: מה אמרתי קודם? נהיה פה אור.
לילך: כן. אז בסוף ניגשים אליי ואומרים לי: "וואו, הסיפור שלך הוא פשוט הוציא אותנו מהחושך אל האור", וכל מיני תגובות כאלה, "וסיפור עוצמתי", "סיפור מרגש". ואנשים ניגשים אליי ומספרים לי מהחוויות האישיות שלהם, איך הם התמודדו עם מחלות, התמודדו עם סיפורים, דברים, כל מיני דברים שהם עברו בחיים. אני יושבת שם איזה חצי שעה ומדברת עם אנשים אחרי ההרצאה.
צחי: אני חושב, אני לא רוצה להתערב לך בחיים, אני חושב שחלק ממה שאת צריכה לעשות בתוך המפגשים זה גם אנשים שאת רואה שנמצאים באיזשהם בעיות לעשות איתם פגישות אישיות. נכון שאת לא פסיכולוגית, אבל קודם כל את בוגרת החיים. ואני חושב שיש הבדל בין הגיל שלך, מה שעובר בן אדם אחר בחיים לבין שאת עברת, עם ההתפתחות האישית שאת לקחת את עצמך וכל מה שעשית, אז כאילו עברת כברת דרך יותר ארוכה.
לילך: נכון.
צחי: ואת יודעת, אני למשל, אחרי שנפלתי עם העסק שלי לפני 20 שנה, אני הייתי יושב עם אנשים שנפלו כדי להראות להם שזה לא סוף העולם. ועד שאת נמצאת במקום שזה דברים, א', אם זה דברים של כאלה וזה כל הבלבלים, כן, אבל לאנשים, כמו שיש להם חוויות כמו שלך ויש להם פחות או יותר, זה לא משנה, או בייחוד עכשיו שאיבדו רגליים, שאיבדו ידיים, שנפצעו, שהתפרקו לגמרי, אני חושב שאנשים כאלה, אם הם היו פוגשים אותך, והיום בשביל זה יש חשיבות כפולה לפרק הזה, אנשים מבינים, ומי שרואה אותנו מבין, אין משהו שיכול לעצור בן אדם.
לילך: שום דבר.
צחי: שום דבר. נכון.
לילך: ואת צריכה לשבת עם האנשים האלה. זאת אומרת, אני לא מנחה, אני רק אומרת לך שאת באמת, באמת, באמת סיפור השראה.
צחי: אז ספרי לי ככה עוד על הספר, אני רוצה לשמוע, מה סיפרת לנו בספר הזה?
לילך: הספר…
צחי: אוקיי, ואולי תגידי לאנשים, איפה קונים את הספר שקראת לו, "אחת לחמישים אלף: מסע נדיר לעוצמה ולהגשמה".
לילך: הספר שלי מספר את הסיפור חיים שלי, ותוך כדי הסיפור אני שוזרת כל מיני כלים להתמודדות עם משברים ואתגרים בחיים. בסוף כל פרק יש איזשהו כלי להתמודדות עם משבר או אתגר ש…
צחי: תני לי דוגמה. בוא נפתח. לא, תגידי לי אפילו בעל פה. תני לי דוגמה.
לילך: "החוכמה היא לדעת מתי הנפש היפה והשחוקה הוא זקוקה לתחייה מחדש. בכל זמן שאנו מרגישים טוב או מה טוב. אם רע לנו, עלינו לעצור, להקשיב לנפש בשקט, ואז לטפל בה נקודתית ולא להגיע למצב של אובדן שליטה".
צחי: מדהים. איזה משפט פשוט וכמה חוכמה. את יודעת, אני חייב לספר לך שאני נפלתי עם העסק. אני לקחתי את זה בפרופורציות. אני גם החלטתי להתמודד, לא לעשות שיטות רגל ולא לעשות… הפסדתי כמה מיליונים. ואז קרה לי משהו. בשבוע אחרי שזה קרה לי, שסגרתי, אני באתי לפה, לבית פה, כבר זה בניין שאנחנו בנינו, ואחי היה גר פה, ואימא שלי ירדה מהבית שלו. תשע בערב, ואני אומר לה: "אימא, מה את עושה פה?". והיא אומרת לי: "אבא בבית חולים". ואני מאוד קשור לאבא עד היום, ועפתי אחורה, הייתי שלושה מטר, עפתי לתוך קיר, נתקעתי בקיר, הייתי בשוק. והוא עבר צינתור באותו יום, ואחר כך מעקפים. אבל בשנייה שעפתי לקיר, זה כמו שקיבלתי סבנג בראש ואמרתי: "צחי, לך יש רק בעיה של כסף. כסף בא, כסף הולך, בריאות, לא תמיד". ואת יודעת מה עשית לי עכשיו?
לילך: מה?
צחי: שעכשיו שפגשתי אותך והשלכתי על כל מה שאמרתי אחורה, הבנתי שגם נושאים של בריאות, זה כבר לא הסוף. ויש רק התמודדות. נכון שהתחלתי ואמרתי לך עם כל האנשים, עם הפיגועים והדברים? ואת יודעת שאני עכשיו עוד יותר מחזק את ההסתכלות שלי על החיים. אני עוד יותר מחזק, ואת יודעת, היום ראיתי בבוקר מישהו שחלה סרטן והוא הלך לעשות את הטור דה פראנס. ועכשיו הוא לוקח אנשים ועושה איזה שלושת אלפים ומשהו קילומטר. ואני אומר, אנשים חייבים לשמוע אותך ולקרוא ולדעת, ולקחת כל דבר, לקרוא את הספר שלך, לקחת כל דבר שקורה אליהם ולראות איך מוציאים מזה, איך אומרים?
לילך: איך מוציאים מהלימון…
צחי: לימון ללימונדה.
לילך: ללימונדה.
צחי: תני לי עוד דוגמה. ואת אומרת: "אני רק פותחת את הספר", תני לי דוגמה.
לילך: "כשיש מטרה, הדרך להגיע אליה היא בעזרת רצוננו אז. תכנון, כתיבה, בריאה על האור. כשמוסיפים אמונה בעצמנו ומעצבים את סביבתנו, משיגים את מטרתנו".
צחי: מה אתה אומר על זה? מדהים. מדהים, זה בית ספר. עוד אחד. די, אני לא רוצה לקום, רוצה לשמוע רק.
לילך: תקנה את הספר.
צחי: אני אקנה? את לא אמרת לנו רק איפה קונים את הספר.
לילך: העמוד, רגע, אני אגיד לך. "כוח הצמיחה תלוי באדם וביכולתו להבחין בין הטוב והרע, ומאפשר לו לצמוח מהאתגרים ומההתמודדויות שבחייו. מהתנועה למדתי שהבדידות יכולה להתפוגג ולהפוך לריקוד סוחף. נוצר זרם מודעות עצמית עצום המחבר את כל העולמות לכדי יצירה אחת שלמה".
צחי: מדהים. אז איפה באמת אפשר לקנות את הספר הזה?
לילך: את הספר אפשר לקנות באתר שלי, www.50.000.sion.il. הוא נמצא, זה שם, זה האתר. אפשר לקנות גם את ה… אנחנו גם ניתן…
צחי: את תעבירי לי את הלינק, ואנחנו נשים את הלינק ב… גם, אני בדרך כלל שם את זה רק באתר שלי, אבל נשים את זה גם ביוטיוב וגם בספוטיפיי, ואנשים יוכלו ללחוץ ולהגיע לספר.
לילך: כמה עולה הספר?
צחי: 70. אפשר לקנות תורה שלמה ב-70 שקל. לא יהיה אמן. תעשי לי איזה סיכום קטן לסיפור שלך.
לילך: אז סיכום קטן במשפט, משפט וחצי, זה "אין דבר עומד בפני הרצון", ובעזרת האמונה וביכולת, אפשר להשיג כל דבר בחיים.
צחי: איזה מדהים. אז ככה נקרא לפרק? "אין דבר עומד בפני הרצון"? אפילו בריאות לא יכולה לעצור. זה השם של הפרק. איזה קוץ'. זאת אומרת, אנחנו נזכיר את השם וזה יהיה השם של הפרק. תקשיבי, לילך. אני לא מאושר, אני מאוד מאושר שבאת. את יכולה לראות על הפנים שלי. אני חושב שכל מי שיאזין לפרק הזה, ומי שכבר עכשיו שומע אותי אומר את זה, כבר האזין לפרק, אני חושב שכל דבר שקרה לו או קורה לו בחיים נהיה יותר קטן. או לחלופין, הוא יודע לקחת אותו ולהתמודד איתו ברמה שתהפוך את זה לקטן ותהפוך את ה… איך אמרת?
לילך: את הלימון ללימונדה.
צחי: ללימונדה. אני מאחל לך הצלחה בבית הנשיא.
לילך: תודה רבה.
צחי: אני מאחל לנשיא שגם ילמד ממך. הוא בן גילי, את יודעת.
לילך: אה, באמת?
צחי: כן, אנחנו… מעולם המודיעין שנינו.
לילך: וואלה.
צחי: אפילו היינו באותו תפקיד בצבא. מעניין. אבל הוא היה הבן של הנשיא והבן של אלוף, וזה של ראש אמ"ן. וכבודו במקומו מונח, וכבוד שאת הולכת אליו, הוא זכה.
לילך: נכון.
צחי: אז גם אנחנו זכינו. אז תודה רבה רבה שבאת. וכולכם, תעשו ותיהנו.
לילך: תיהנו. תודה רבה.
